תקרית האש בגבול הצפון

לכאורה תקרית האש של ה-3 באוגוסט 2010 בין צבא לבנון לצה"ל שבה היו נפגעים לשני הצדדים ממחישה את שבירותה של הפסקת האש המתקיימת בגבול לבנון מאז הסתיימה מלחמת לבנון השנייה ב-2006, ומגדילה את ההסתברות של תרחיש שבו חישוב מוטעה של אחד הצדדים תביא לעימות צבאי נרחב בין לבנון וישראל. בתקשורת ובזירה הפוליטית הישראלית היו גם כאלה שמיהרו להצביע על חוט מקשר שכביכול קיים בין התקרית הזאת לבין ירי הרקטות מרצועת עזה לאשקלון ומסיני לאילת ועקבה, והסיקו מכך שיש יד מכוונת לכל האירועים האלו - אירן.

בחינה של מאפייני התקרית מובילה למסקנות שונות ומצביעה ראשית, על יציבותה של הפסקת האש בגבול לבנון המתבססת על קיומה של הרתעה הדדית בין ישראל וחיזבאללה ושנית, על היעדר קשר בין התקרית בלבנון לשיגורי הרקטות בגזרות האחרות.

הרקע לתקרית הוא קיומן של מחלוקות בין ישראל ולבנון על סימון הקו הכחול המפריד בין ישראל ולבנון בשטח והמציאות הפוליטית בלבנון. הקו הכחול אליו נסוגה ישראל כאשר החליטה ב-2000 על נסיגה חד-צדדית מדרום לבנון אינו קו הגבול הבינלאומי המוסכם בין ישראל ולבנון, אם כי הוא חופף במרבית התוואי שלו את קו הגבול הבינלאומי משנת 1923. כאשר נסוגה ישראל מדרום לבנון היא מילאה את החלטת מועצת הביטחון 425 שקראה לישראל לחזור לגבול המוכר בין ישראל ללבנון טרם מבצע ליטני ב-1978. קו זה הותווה בשיתוף פעולה עם האו"ם והוא הקו הכחול.

חלקו של הקו הכחול סומן בשטח בהסכמה בין ישראל ולבנון, אולם בחלקים שלא סומנו קיימות עדיין נקודות מחלוקת בין שני הצדדים באשר לתרגום הקו הכחול לסימון בשטח. ישנם גם מקומות בשטח שבהם, מסיבות של טופוגרפיה, גדר הגבול הישראלית אינה נמצאת על תוואי הגבול עצמו אלא בתוך שטח ישראל, כאשר שטח קטן בריבונות ישראלית נותר בצדה הלבנוני של הגדר. לצבא הלבנוני יש נטייה להתייחס לפעולה צבאית ישראלית מעבר לגדר כחדירה לטריטוריה הלבנונית, גם אם היא בשטחים אלו. בתקרית של ה-3 באוגוסט הפעילות הישראלית לביעור צמחיה התרחשה בשטח מהסוג הזה מעבר לגדר ובאזור שבו לא סומן הגבול. לפי טענת הלבנונים תוואי הקו הכחול בנקודה המסוימת הזאת נתון במחלוקת.

עם זאת ממשלת לבנון יכלה כמובן לנקוט בתגובה יותר מתונה ולהתלונן בפני יוניפיל על מה שנראה לה כהפרה של צה"ל במקום לפתוח באש. היא בחרה להפגין מדיניות תקיפה ולהנחות בהתאם את יחידות צבא לבנון בדרום לבנון. אומנם לא ברור אם הייתה הנחיה ספציפית מבירות לפתוח באש במקרה המסוים הזה, אבל די ברור שהמדיניות התקיפה המונחית מביירות שיחקה תפקיד מרכזי בהחלטות של הפיקוד הלבנוני המקומי. נראה כי הסיבה העיקרית למדיניות זו היא הצורך הפוליטי של צבא לבנון להפגין שהוא המגן על הריבונות הלבנונית, ובמשתמע - לא חיזבאללה. במשחק הפוליטי הפנים לבנוני, חיזבאללה מצדיק את קיומו של הכוח הצבאי שלו בכך שהוא המגן על לבנון. לכן מיהר חיזבאללה להצהיר לאחר התקרית שבפעם הבאה אנשיו יגיבו על הפגיעה בצבא לבנון, וזאת, כדי להדגיש את תפקידם הם כמגני הריבונות הלבנונית.

שני הצדדים מיהרו למנוע מהתקרית להתרחב והביעו את עניינם בשמירת היציבות לאורך הגבול. התגובה המעניינת במיוחד היא של חיזבאללה שלא נטל חלק בתקרית למרות הפגיעה הקשה בצבא לבנון. יתרה מזאת, בכירים בחיזבאללה טענו שהתקרית היא ביטוי לרצונה של ישראל למשוך את חיזבאללה לעימות צבאי רחב. משתמע מכך, כי חיזבאללה אינו מעוניין בעימות כזה, לפחות בעת הזאת. יש בכך ביטוי לעוצמתה של ההרתעה ההדדית בין ישראל וחיזבאללה שיצרה המלחמה ב-2006. הרתעה זו מתבססת על יכולתם של שני הצדדים לפגוע קשה בעורף הצד השני. חיזבאללה מאיים לפגוע באוכלוסיה האזרחית ולא רק בצפון ואילו ישראל מאיימת בפגיעה קשה בנכסים העיקריים של חיזבאללה ושל לבנון. חיזבאללה שהואשם כי גרר את לבנון למלחמה שבה נפגעה קשה כדי לשרת אינטרסים זרים אינו מוכן לשלם את המחיר הצבאי והפוליטי של סיבוב שני. ישראל מצידה אינה רוצה בפגיעה באוכלוסיה האזרחית שלה.

מניתוח זה עולה גם שצבא לבנון אינו מקבל הוראות מטהרן ושורשיה של התקרית הם במצב בגבול לבנון ובמצב הפוליטי הפנימי בלבנון ולכן אין קשר בין הירי לאשקלון והירי לאילת לאירוע זה, וזאת גם אם הצירוף של האירועים יוצר תחושה של מתקפה מתואמת מכמה כיוונים.

חשוב גם להצביע על התפקיד של יוניפיל בהקשר זה. אם אחד משני הצדדים מעוניין לפגוע בשני אין בכוחו של יוניפיל למנוע זאת, וזה גם לא במנדט שלו. יוניפיל משמש כמנגנון שמאפשר לפעול למניעת חיכוך כאשר שני הצדדים אינם מעוניינים בחיכוך. במקרה זה נראה כי יוניפיל ניסה למנוע את התקרית ביודעו כי יש מחלוקת בין שני הצדדים. הוא נכשל בכך, אולם שיחק תפקיד חשוב במגעים בין שני הצדדים שמטרתם להפסיק את התקרית ולמנוע התרחבותה.

המסקנה הראשונה העולה מתקרית ה-3 באוגוסט היא שהרצון של כל הצדדים המעורבים, ישראל, חיזבאללה וממשלת לבנון להימנע מהיגררות לעימות צבאי תקף. אי לכך הם ישתדלו להכיל תקריות ומוקדי חיכוך. מסקנה שנייה היא שהאינטרס של כל הצדדים בעת הזאת הוא לצמצם את מוקדי החיכוך ולכן יש להאיץ את הפעולות לסימון מדויק של הקו הכחול בשטח בשושבינות של יוניפיל. מסקנה שלישית, היא שיוניפיל ממלא תפקיד חיובי ומייצב גם אם אין ביכולתו למלא ציפיות מוגזמות בצד הישראלי - למנוע בכוח כל ניסיון לפגיעה בישראל. במסגרת המוגבלת של המנדט שהחלטה 1701 של מועצת הביטחון נתנה ליוניפיל, הוא מתפקד באופן סביר.