לפרסם את דוח איילנד לאלתר

ההדלפה מישיבת ראשי ועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון שעסקה בנושא המשט חמורה מאוד. ועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון פועלות היטב תודות לחשאיות של הדיונים ואי ההדלפות. זו הדרך היחידה של הכנסת לפקח על מערכת הביטחון, אם בכלל ניתן לעשות זאת. ועדות המשנה הן הפורום היחידי שבו ראשי צה"ל או גופי הביטחון האחרים מתבטאים ביתר חופשיות, ללא חשש שמא דבריהם יתנוססו בעמודי העיתונים או יפתחו מהדורות חדשות. מליאת ועדת החוץ והביטחון מזמן איבדה את מעמדה, ב"זכות" ההדלפות מישיבותיה והימנעות ממשית של המופיעים בפניה לחשוף מידע רגיש. ועדות המשנה היו התחליף, אם כי יש לבחון היטב עד כמה המידע שניתן לח"כים בוועדות אלה היה מלא בכדי שחברי הועדות הללו יוכלו לבצע את שליחותם. למען הצדק ההיסטורי יאמר שזו לא הפעם הראשונה שבאמת מדליפים מתוך ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון, אם כי ההוגנות מחייבת לומר שהמדובר במקרים מעטים למדי.

עד כאן מסכימים שעצם ההדלפה בתוך אותה ישיבה של ראשי ועדות המשנה חמורה. השאלה היא, האם מהות ההדלפה חמורה גם, הווה אומר, האם העובדה שתא"ל כוכבי טען שלא ניתן לגלגל את האחריות לפתחו של הדרג המדיני על מה שקרה במשט, היא הבעיה ? חילופי האשמות בין צה"ל לבין לשכת שר הביטחון פוגעים קשות בתקינות העבודה, ואם נרצה להיות קצת יותר מליציים, הם פוגעים בבטחון המדינה.

במשך שנים רבות נוהגים גופי הביטחון השונים, וצה"ל בראשם, בתמיכת הקברניטים המדיניים, להסתיר את הדוחות של ועדות החקירה למיניהן. עובדה היא שמרבית דוחות החקירה בנושאי ביטחון, מאז קום המדינה ועד היום, להוציא מקרים בודדים ביותר, חסויים בפני הציבור, ומחור מכך, משרים וחברי כנסת. תמיד המנטרה של בעלי האינטרס היא שפרסום המסקנות יפגע בבטחון המדינה. זו הכללה מסוכנת מאוד והיא מצריכה הבהרות.
למען לא נלאה את הקוראים, נתייחס לדוגמאות מעטות שתמחשנה עד כמה המנטרה של פגיעה בבטחון המדינה אינה מחזיקה מים.
במשך שנים רבות מאוד, יש לומר רבות מידי, הייתה התנגדות חריפה לפרסום מסקנות ועדת אגרנט אשר חקרה היבטים מסוימים של מלחמת יום הכיפורים. ראשי מערכת הביטחון, שרים וראשי ממשלה שונים התנגדו בצורה גורפת לפרסום מלוא הדוח. לבסוף, החליט ראש הממשלה רבין ז"ל, כן לפרסם את כול הדוח, להוציא חלקים מעטים שיש בהם עדיין סודות שראוי לשמרם. וראו נא איזה פלא: פרסום הדוח לא גרם לרעידת אדמה, לא לפגיעה בבטחון המדינה, וכדומה.

זהבה גלאון הובילה לחשיפה

בשנת 1986 המדינה סערה בעקבות "פרשת קו 300", אותו אירוע בו נהרג מחבל לאחר שנתפס וצולם חי. ועדות החקירה שבדקו את הנושא מצאו פגמים רציניים ביותר בעבודת השב"כ, כולל עדויות שקר בפני הקברניטים וועדות החקירה עצמן. מערכת הביטחון התגייסה כדי למנוע כל פרסום בשם בטחון המדינה. מה שנתגלה לבסוף היא סדרה ארוכה מאוד של מעשים בלתי חוקיים בעליל, כולל מעשה רצח. גם במקרה זה, פרסום הפרטים המלאים כמעט, לא הביא לקריסת השב"כ אלא להפך: הוא עבר שינויים מהותיים, ארגוניים וחוקיים שהיטיבו עמו, בלשון המעטה.

ועדת וינוגרד היא דוגמה יותר מוכרת בציבור. הייתה התנגדות חריפה ביותר לפרסום עדויותיהם של אלה אשר הופיעו בפני, ודאי המסקנות. עתירה לבג"צ של זהבה גלאון, בתוארה אז ח"כ, הובילה להחלטה שכל העדויות והמסקנות יפורסמו ברבים, להוציא גילוי סודות ממשיים. האם כל אלה הובילו לקריסת מערכת הביטחון, לפגיעה בבטחון המדינה וכדומה, כפי שטענו המתנגדים? ודאי שלא.

דינו של דוח איילנד להתפרסם גם הוא. אין מניעה עקרונית לעשות זאת. לא מדובר בגילוי שיטות העבודה של שייטת 13, ושל גורמים אחרים. מה שצריך להיות גלוי בפני כל הוא התנהלות מערכת הביטחון כולה, החל מהקברניטים המדיניים ועד התנהלות הצבא. ראוי שהציבור ידע היטב איך פעלו הקברניטים, איך התקבלו ההחלטות, מה לא פעל כשורה בעצם הפעולה. אסור שהדוח יעלה אבק במגירות. ניתן לשער שפרסום המסקנות של ועדת הבדיקה לא יפגע בבטחון המדינה.

הציבור זכאי לדעת איך פעלו מנהיגיו. המשט הביא להסתבכות בינלאומית שבעקבותיה הוקמו, עד היום, ארבע ועדות חקירה שונות, כולל ועדת טירקל. סביר להניח שתהיה התנגדות, בבוא העת, לפרסם את מסקנותיהן של הועדות הללו, שוב באצטלה של "פגיעה בבטחון המדינה".

האווירה העכורה העולה מתוך הדיווחים בכלי התקשורת, השוררת בצבא ובמשרד הביטחון, פוגעת התפקוד המערכות יותר מאשר מסקנות של ועדות חקירה כאלה ואחרות. המעורבים בויכוחים הללו עסוקים יותר בתדמיתם מאשר בתפקידם, וזו עלולה להיות, חלילה, באמת פגיעה בבטחון המדינה. פרסום מסקנות ועדת איילנד יכול לשים קץ להתנהלות המבזה של המעורבים.