שוד ושבר

בעת שבארה"ב מתרחשת צניחה חופשית של מחירי הדיור והתחלות הבנייה, בישראל - אותה ארץ דוויה הנתונה לאיום טילי וגרעיני, לבידוד ולשנאה מצד העולם כולו - נוסקים מחירי הנדל"ן לשחקים. אפילו בנגב ובגליל, הרחק מכל מקור פרנסה, יש עלייה משמעותית של מחירי הנדל"ן המרחיקים את הבעלות על דירה מהישג ידם של זוגות צעירים בוגרי צבא.

ומדוע דווקא בוגרי צבא? כיוון שזוהי האוכלוסיה היחידה שאליה מתנכרת מדינת ישראל. לחרדים יש בנייה מכוח עוצמתם האלקטורלית. הערבים כלל אינם זקוקים לקנות דירה. הם פשוט מרחיבים את הכפר מסביב ללא אישורים, טפסים, תקנים וכיוצא באלה זוטות של שלטון יהודי מתעמר. נשארו אם כך בוגרי הצבא, בין אם מן המגזר הדתי-לאומי ובין אם מן המגזר החילוני, שלהם מראה מדינת ישראל אצבע משולשת ואומרת: "פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים. בעוד שעתודות הקרקע לבנייה בשטח הנתון לשלטונה של מדינת ישראל הולכות ומתמעטות, אנו נמסור את קרקעות המדינה לאנשי שלומנו שיספסרו בהן כרצונם, בעוד אתם תשתעבדו לבנקים לכל ימי חייכם".

לאן נעלמו עתודות הקרקע? עתודת הקרקע הגדולה ביותר היא בנגב, ובעיקר בנגב הצפוני. אך אליה וקוץ בה - על שטח זה השתלטו 150 אלף ערבים בדואים, ואילו כל פרויקט בנייה והרחבה של ישוב יהודי בנגב מחייב השתרכות של שבע שנים בוועדות ובבתי משפט שסופם - תשלום ג'יזיא (מס המוטל על בני חסות) לשודדי הקרקעות, על-מנת שהם יואילו בטובם לוותר על זכות שוד-הקרקעות, תמורת מימושה של זכות שוד-המתיישבים היהודים, כלומר גביית דמי חסות - פרוטקשן בלע"ז.

בנוסף, בגליל ובעמקים מרבית האדמות הן חקלאיות, או מצויות בשטחם של כפרים ערבים, שנעשו מגלופוליס של שוד קרקעות. האזור אשר מפרדס-חנה ועד לצומת מגידו, הפך עיר ערבית אחת, שכל מהותה שוד קרקעות מאורגן. מול כרמיאל צמח לו ה"כפר" מג'ד-אל-כרום מערב ומזרח, השולח את זרועותיו לתוך העיר היהודית בצורה של אונס, אלימות ונהיגה פרועה לדריסת ילדים. מול כל עיר יהודית ישנה התנחלות מיידית של ארגוני ההשתלטות הלאומית הערבית על הקרקעות שמסביבה.

אבל מה שמזניק את מחיר הקרקע יותר מכל דבר אחר הוא הדרתם של השומרון, בנימין ויהודה מהתיישבות יהודית. ששת אלפי קמ"ר, שהם פי-שניים משטחו של גוש דן רבתי, משוועים להתיישבות יהודית בהם. הקרקע ברובה זיבורית, אדמת טרשים קשה לעיבוד, הטמפרטורה והלחות בהם נוחים בהרבה מאלה של שפלת החוף, המרחק אל מרכזי התעסוקה הוא כמטחווי קשת, והנוף מזרחה ומערבה - תאווה לעיניים. יתר על כן, צפיפות האוכלוסיה הערבית בהר פחותה בהרבה מאשר בשפלה הפנימית בגליל בנגב או בפאתי תל אביב. לא פלא שברוני הנדל"ן עשו ככל יכולתם, בסיועם של התקשורת ושל בתי המשפט, כדי להוציא עתודת בנייה זו אל מחוץ לתחום היהודי. ההחלטה הידועה של בית המשפט העליון, כי יהודה ושומרון מוחזקים בתפיסה לוחמתית, כקלף מיקוח לקראת מסירתם לרשות הטרור והרצח, אינה רק החלטה מדינית. זוהי קודם כל החלטה כלכלית, היוצרת מחנק נדל"ני ומולידה עשירים מופלגים השייכים לשכבה השלטת, שבידיה גם עתודות הקרקע המעטות וגם הבנקים המשעבדים את היהודים למשכנתה עד יום מותם.

את המצב הזה חייבים לשנות. ראשית, יש לתגמל את יוצאי הצבא בנכס היחיד המצוי באמת בידי העם והמדינה, והוא זכות ההתיישבות על קרקע במדינה. בגליל בנגב ובהר אין כמעט קרקע פרטית אמיתית, כזו ששולם עליה כדת וכדין ואשר רשומה ככזאת בפנקס המקרקעין. הימצאותה של קרקע כזו בידי הציבור היחיד שעשה למענה משהו, תשנה את מאזן הנדל"ן באופן משמעותי. שנית, יש לשחרר בנייה של יוצאי צבא באזורי עדיפות לאומית מן המיסים וההיטלים המוטלים על בנייה בגוש דן. שלישית , יש לעודד בנייה ירוקה באמצעים מתוחכמים שייתרו את הפועל הערבי.

החלופה היא כמובן ירידה מסיבית של הציבור החילוני המשרת בצבא לארצות נכר. כבר היום מצויים עשרות אלפי צעירים בוגרי צבא מחוץ לישראל, וחלקם חשים כי אין להם סיבה לחזור הביתה, למדינה שלמענה תרמו שלוש שנות שירות ויותר, אשר מתייחסת אליהם כאל בנים חורגים. עם עזיבתם, ישתנה המאזן בין ביקוש להיצע, וגם לנדל"ן שיתפנה לא יהיה דורש.

בועת נדל"ן זו תתפוצץ ביום מן הימים, אם לטוב ואם לרע. לרע, יהיה אחרי הפצצה משולחת רסן של גטו גוש דן מצפון של חיזבאללה, מדרום של חמאס, ומן ההר של מדינת פלשתין המוגנת על-ידי צבאות זרים. לטוב, יהיה בהבנתם של מעצבי המדיניות ושל דעת הקהל כי הגיעה העת שמדינת ישראל תכיר בארץ ישראל כביתה, ולא כנדל"ן למשא-ומתן. ומשמעות הדברים - פתיחת ההר להתיישבות, והטלת כל כובד משקלו של החוק על שודדי הקרקעות והשבת הגזילה לבעליה החוקיים: העם היהודי.