אמנון אברמוביץ', העיתונאי והפרשן המוערך על-ידי רבים, של ערוץ 2, הוכיח בליל שבת כי מספיק להיקרא "אמנון אברמוביץ'" כדי לנפח סיפור אזוטרי וגימיקי לממדי "פרשה" המהדהדת וצוברת תאוצה מופרכת, רק בגלל ששודרה מפיו ובערוץ 2.
אברמוביץ', המתהדר בהיותו אחד מאושיות התקשורת בארץ והנחשב, בעיני מוקיריו, כאורים ותומים בתחום העיתונות, שכח בדרכו אל ה"סקופ" בעניין מסמך גלנט כמה עקרונות בסיסיים של עיתונות. למשל, בדיקת וקביעת אמיתות הידיעה והמסמך; בקשת תגובה מבעוד מועד; התחשבות מלאה בתגובה; שיקול דעת מקצועי וענייני ומתן פרופורציות לידיעה מפוקפקת, שכבר עם שידורה היה ברור לו שהיא שקרית ומפוברקת.
צריך יותר מקורטוב של חוצפה ועזות מצח כדי לשבת בליל שבת, בפריים-טיים, מול עם ישראל הנמס בחום המעיק ולנפח בפניו בלון של אוויר חם ומסריח, שאתה עצמך יודע שאין בו ממש. שהרי אייל ארד - מי שהמסמך מיוחס לו ולמשרדו - אמר לאברמוביץ' בהחלטיות לפני השידור שמדובר במסמך מזויף ואפילו ביקש לעלות לשידור ולהפריך את הסיפור, אבל זה לא ניתן לו. והרי אברמוביץ' מעיד על עצמו שהוא מכר טוב של ארד וסומך על מילתו. אז למה לנפח דרמה שאינה קיימת ושאתה כבר יודע שאין בה ממש. ולמה לבקש תגובה, כפי שהעיד ארד, רק שעה או חצי שעה לפני השידור על סיפור שעובדים עליו כבר כמה ימים? האם ככה עובדים עיתונות הגונה ועיתונאי ישר, כפי שאברמוביץ' מתיימר להיות?!
האם אמנון אברמוביץ' הגדול התנהג כמו אחרון הכתבים במקומונים כדי למנוע ממתחרים "לגנוב" את הברווז העיתונאי שלו, או ש"רק" ניסה לא לתת שהות ואפשרות לבעל הדבר (אייל ארד) להרוג את הסיפור המופרך שהופרח בשעת ציפיית שיא.
שמעתי את אברמוביץ' מסביר ברדיו, בדיעבד, במתק שפתיים, בצדקנות ובהדר חשיבות עצמית, כמה הוא ממש בסדר, כמה הוא היה הגון וכמה התלבט לפני השידור עם עצמו ועם עורכיו וגם כמה השתדל לסייג את הסיפור, לא קבע מסמרות ולא הביע דעה כי לא ידע אם המסמך נכון או לא. זו סתם היתממות והתיפייפות נפש. אברמוביץ' ידע גם ידע שמדובר בסיפור מופרך שלכל היותר שווה ידיעה קצרה, אנקדוטית, ולא יותר.
|
|
|
כלי-שרת בידי גורמים אלמונים, ציניקנים
|
|
|
| הטיפול הראוי בפרשה ובמסמך היה צריך להיות במסגרת ידיעה צינית, שקולה, בפרופורציות מוגבלות, שמדווחת על כך שמישהו מפיץ מכתב כזה, שהוא קרוב לוודאי בדוי. לא היה שום מקום ענייני, מקצועי ועיתונאי לפרסם את הפרשה בהתלהמות מכוונת ומנופחת כזאת | |
|
|
|
בשביל לנפח סיפור שאין בו הרבה ולסחוף אחריו את התעניינות הציבור היה מוכן אברמוביץ' לשמש כלי שרת בידי גורמים אלמונים, ציניקנים, שחיפשו קורבן שיריץ את המהתלה שיזמו. כי מה היה לנו כאן? מסמך מפוברק, שמלכתחילה ברור כי אינו רציני, ששמעו הגיע לרבים בשבועות האחרונים. היה מי שדאג ללבות את ההתעניינות והסקרנות של כלי התקשורת עד שמישהו מהם יפול בפח וינפנף בסקופ (המסמך הבדוי) כמוצא שלל רב. כותבי המסמך או מפיציו, יכולים להיות תלמידי תיכון או סטודנטים אינטליגנטיים שחמדו להם לצון, עסקנים מדרג נמוך שבחשו בקלחת לא להם וחיפשו להגיע לכותרות או סתם טיפשים שחשבו כי כך יוכלו להזיק לגלנט במירוץ למפכ"לות. אבל ברור שמדובר במשהו לא רציני.
שהרי ניתוח פשוט של הפרשה והמסמך ובדיקה יותר רצינית ואובייקטיבית, שכל עיתונאי זוטר או אדם שעיניו בראשו, היו עושים עוד לפני הפרסום הבומבסטי, היה מעלה שאין זה מסמך אמיתי שבא ממשרדו של יועץ התקשורת הממולח אייל ארד, מה גם שארד הכחיש נמרצות עוד לפני השידור את הקשר שלו למסמך. נשארה האפשרות שמישהו יזם מהתלה או רצה להכפיש את גלנט והמציא את המכתב. אבל גם זה הרי ניסיון לא רציני. לכל אחד ברור שהמכתב המפוברק לא יכול היה להיות יזום על-ידי גורמים רציניים, שהרי גם להם היה ברור שהפרשה לא תחזיק מים ושהעובדה שמדובר במסמך מזויף תתגלה במהרה והמכתב יטפח בפניהם. אבל בא אמנון אברמוביץ' ומינף עבורם את הסיפור.
הטיפול הראוי בפרשה ובמסמך היה צריך להיות במסגרת ידיעה צינית, שקולה, בפרופורציות מוגבלות, שמדווחת על כך שמישהו מפיץ מכתב כזה, שהוא קרוב לוודאי בדוי. לא היה שום מקום ענייני, מקצועי ועיתונאי לפרסם את הפרשה בהתלהמות מכוונת ומנופחת כזאת.
אז מה אם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה הורו על חקירת המקרה? גם הם רק בני-אדם ונגררו אחרי הכותרות השמנות והמתלהמות. בסוף עוד יתברר לנו שמדובר במשהו כמו פרשת "השרוף" של חיים צינוביץ'.
|
|
איל ארד
תפוס כינוי יחודי
במישור המעשי, המאמץ לכונן ...
