עד הבוקר רציתי להמליץ שתקראו את כתבתו של קלמן ליבסקינד "לא יוצא מהשטחים" שפורסמה בסוף השבוע במעריב. זהו סיכום של שני תחקירים קודמים, המצביעים כביכול על האופן בו השתלט יואב גלנט על עשרות דונמים במושב עמיקם, ועל ההתנהלות השערורייתית (שוב כביכול) בנושא של מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הפנים.
התחקיר היה משכנע מאוד. הייתה איתו רק בעיה אחת: הטענות שהועלו בו כבר נדחו בידי בג"צ ביולי 2009. לזה לא היה כל זכר בכתבה. לפיכך, מה שהיה לכאורה תחקיר סופר-חשוב, הפך למיחזור של עלילות.

כאילו לא די בכך שפוליטיקאים ויחצ"נים בוחשים במינוי הרמטכ"ל, כעת גם התקשורת (או לפחות חלקים ממנה) מנסים להתערב – כפי שהראה כאן יואב יצחק. אין לי שום בעיה עם הבעת דעה, כולל לגבי זהותו של הרמטכ"ל הבא; זה מותר ואפילו חיוני במדינה דמוקרטית. אך כאשר הדעה מתחפשת לידיעה, כאשר ההטיה מתגנבת לדיווח החדשותי – זוהי חציה של הקווים האדומים האתיים הבוהקים ביותר.

התקשורת הישראלית מאבדת עוד ועוד מאמינותה, והיא יכולה להאשים בכך בעיקר את עצמה. התנהגות כמו זו של מעריב בסוף השבוע, רק מעמיקה את הבור שהתקשורת כורה לעצמה.

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה: השימוש של אנשי צבא באנשי יחסי ציבור. כאן, לדעתי, ההוראה חייבת להיות חד-משמעית וברורה: אסור. נקודה. אסור לחייל במדים להשתמש בשירותיו של יחצ"ן, מכל סיבה שהיא ולכל צורך שהוא. אם יש לו מה לומר במסגרת שירותו הצבאי – בשביל זה קיימת יחידת דובר צה"ל. אם אין לו אמון בדובר צה"ל – שיפתור את זה מול הרמטכ"ל. ואם יש לו מה לומר בנושאים אזרחיים – שיפשוט תחילה את מדיו.

אם הבנתי נכון מתוך ציטוטים בעיתונות, אמנון אברמוביץ טוען כעת שלא כל כך חשוב אם המסמך אמיתי או מזויף. זה נכון, אבל לא במובן שאברמוביץ מתכוון אליו.

אם המסמך מזויף, חשוב לבדוק מי זייף אותו ולאיזו מטרה. אולם, כפי שהעיר אחד מעמיתי, לשיטתו של אברמוביץ – גם אם היה מקבל חשבונית ממכון ליווי ועליה שמו של גלנט, הוא היה מפרסם אותה בנימוק שגם אם היא מזויפת, יש לה חשיבות. כלומר: השאלה המרכזית היא כיצד עיתונאי בודק מסמך המגיע לידיך וכיצד הוא מציג אותו לציבור.

מה שמזכיר לי, להבדיל, את דברי השבועון ניוזוויק כאשר פירסם בהרחבה את יומני היטלר המזויפים: "עכשיו הופיעו יומני היטלר – אמיתיים או לא, כמעט אין לכך חשיבות בסופו של דבר – להזכירנו שוב את המציאות הנוראה שעליה מתבססים ספקותינו". תגובת ניו-יורק טיימס אז הולמת גם היום: "כמעט אין לכך חשיבות?... אל לעיתונות למצוא נחמה בתירוץ המקובל שהיא אנוסה לטפל בהיסטוריה בחיפזון".

באותו מוסף של מעריב, תיאר בן כספית מערכת יחסים ארוכה שלו גם גלנט. אני מבקש להתייחס לפרט אחד, שנראה קצת שולי בכל התמונה המתוארת שם: העובדה שעו"ד דורי קלגסבלד ייצג את גלנט בניסיון למנוע פרסום מסוים במעריב. כאשר בדקתי הבוקר את עניין העתירה לבג"צ נגד גלנט בנושא מושב עמיקם, הסתבר לי שקלגסבלד ייצג אותו גם שם.

קלגסבלד הוא מבכירי עורכי הדין בישראל, ומן הסתם – שכרו בהתאם. מה פתאום הוא מייצג אלוף בצה"ל? מהיכן וממתי ההיכרות ביניהם? מי שילם לו וכמה? האם אלו היו הקשרים היחידים בין השניים? יותר מדי שאלות מציקות.

מעבר לכך שמן הראוי שיינתנו תשובות נקודתיות, הגילוי הזה מצריך שינוי מערכתי. אני מציע לקבוע, ששום חייל לא יוכל לשכור עורך דין בצורה פרטית בנושאים הקשורים לשירותו הצבאי. במקום זאת, ייבנה מאגר של עורכי דין, אשר יעניקו ככל הנדרש את שירותיהם כתחליף לשירות מילואים.

המאגר הזה יכול וצריך להיות מגוון מבחינת תחומי העיסוק והמעמד המקצועי של עורכי הדין. הבחירה מתוכו תיעשה בשני חתכים: על-פי דרגתו של החייל הנדרש לייעוץ ועל-פי חומרת המקרה. בכל מקרה, הייעוץ המשפטי החיצוני יינתן באישורו של הפרקליט הצבאי הראשי, ורק במקרים בהם הפרקליטות הצבאית עצמה אינה יכולה להעניק אותו – אם בשל חוסר התמחות בנושא ואם בשל ניגוד עניינים (למשל אם היא עשויה להגיש כתב אישום נגד אותו חייל).

מנגנון דומה קיים לגבי חברות ממשלתיות, היכולות לבחור שירותים מקצועיים חיצוניים מבין אנשי מקצוע שנבחרו ומוינו בידי החשב הכללי. אין שום סיבה שמה שחל על החברה להדברת עשבי בר, לא יחול על צה"ל.