עלי אכבר צאלחי, סגן נשיא אירן וראש תוכנית הגרעין שלה, הכריז השבוע על תחילת הפעילות לבניית לא פחות מ-10 אתרים חדשים שישמשו את תוכנית הגרעין האירנית, וכי בניית האתר ראשון תחל בחודש מרס הקרוב. אתרים אלה כולם יהיו חפורים היטב תחת הריה הנישאים של אירן. פעילות זו נתמכת בחוק שקיבל הפרלמנט האירני המחייב את הרשות האירנית לאנרגיה אטומית לספק למדינה אורניום מועשר ברמה של 20 אחוז, "ולא יותר", המתאימה לייצור חשמל, שתיעשה תוך שיתוף פעולה עם הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית, על-פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
הודעה זו מבטאת ככל הנראה כוונה אירנית אמיתית ולא רק הכרזה תקשורתית שנועדה להציג בעתיד ויתור כלשהו במשא-ומתן שעדיין לא החל. אך כלל לא ודאי שאירן אינה מקימה אתרים נוספים שאינה מודיעה עליהם, ואשר בהם היא מעשירה או תעשיר אורניום ברמות גבוהות מ-20 אחוזים ללא פיקוח בינלאומי, ובכמות גדולה שתספיק לה לייצור כמה פצצות גרעיניות מדי שנה.
ההכרזה באה על-רקע שורה של סנקציות כלכליות שננקטו נגד אירן בשלושה מעגלים: האו"ם, אירופה וארה"ב. כל אחד מהם מפעיל נגד אירן סנקציות שונות מאלו הננקטות במעגלים האחרים ונוספות עליהם: ארה"ב פועלת בעיקר נגד הבנקים ונגד החברות המשתפות פעולה עם אירן, בעוד שהאיחוד האירופי נוקט צעדים בעיקר נגד מגזר האנרגיה האירני על-ידי עצירת השקעות בחיפושי נפט, במתקני שאיבה, בהובלה ובזיקוק. גם אספקת הדלק המזוקק באירן סובלת לעתים ממחסור, אלא שהסנקציות אינן יעילות משתי סיבות עיקריות: האחת, כי יש בחומת הסנקציות פרצות רבות שדרכן מוברחות לאירן כמויות גדולות של דלק מזוקק, בעיקר מעירק הסמוכה. השנייה, כי אנשים, חברות ומדינות כמו סין ורוסיה הממשיכים לספק לאירן את כל מה שדרוש לה, בין אם בשל אי-הסכמה לסנקציות ובין אם בעבור בצע כסף.
מיקום המתקנים החדשים באתרים חפורים תחת ההרים נובע מן החשש הקבוע של אירן מתקיפה צבאית על מתקנים אלה. חשש זה התגבר לאחר שאדמירל מייק מולן, ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, ציין לפני מספר שבועות כי הוכנה תוכנית להכות את אירן באמצעים צבאיים ברגע שזו תצליח לשים את ידה על נשק גרעיני. גם סטיב פילד, דוברו של ראש ממשלת בריטניה, תיאר את הכרזתו של צאלחי כ"מדאיגה, ושאין בה הוכחה כי אירן מתקדמת בכיוון הנכון". השאלה היא האם ארגוני המודיעין של ארה"ב ושל מדינות מערביות אחרות יודעים את פרטי המתרחש בתוכנית הגרעין האירנית, והאם לא נתעורר בוקר אחד למצוא כי אירן כבר ייצרה מספר פצצות אטום ללא ידיעת העולם.
כיום פועלים באירן שני מתקנים להעשרת אורניום, אחד ליד אספהאן והאחר ליד נתאנז. בימים אלה מוקם מתקן שלישי סמוך לכפר פורדו הנמצא בקרבת העיר קום, כ-100 קילומטר דרומה מטהרן. הפעלת מתקן זה מתוכננת לסוף 2010 ויהיו בו כ-3,000 צנטריפוגות להעשרת אורניום. בנוסף, פועל מתקן להפרדת פלוטוניום ליד העיר אראכ. הטענה האירנית הקבועה היא כי מתקנים אלה נועדו לספק לאירן חומר בקיע עבור כורים אטומיים לייצור חשמל, כדוגמת המתקן בבושהר שבנתה רוסיה ואשר היא אמורה להתחיל את פעולתו בסוף שבוע זה. חשוב לציין כי כור אטומי זה המייצר חשמל, יפעל תחת פיקוחה של הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית, והדלק הגרעיני הנמצא בו יטופל באחריותה באופן שימנע כל שימוש צבאי בו.
עם זאת, השבוע נשמעו בעולם קולות הטוענים כי האנושות נמצאת בימים האחרונים בהם עדיין ניתן למנוע את הפיכת אירן למעצמה גרעינית, ולכן על המערב להפציץ מייד וללא דיחוי את המתקן בבושהר. ההיגיון מאחורי הקולות הללו הוא שגם אם כור חשמל זה יהיה בפיקוח בינלאומי בתחילת הפעלתו, אין בכך הבטחה כי אירן לא תסלק יום אחד את המפקחים ותעשה בדלק הגרעיני כטוב בעיניה. רוסיה, שבנתה את הכור בבושהר, אמורה לשלוח לטקס הפעלת הכור את שר האנרגיה שלה, סרגיי שמאטקו, ואת דובר הוועדה הרוסית לאנרגיה אטומית, סרגיי נוביקוב.
חשוב לציין כי ליד טהרן פועל בפיקוח בינלאומי גם כור גרעיני לצורכי מחקר, המייצר תוצרים לצרכים רפואיים, תעשייתיים וחקלאיים. ייצור האורניום באתרים שהוזכרו לעיל נועד - על-פי הטענה האירנית - לספק את הדלק הגרעיני הנדרש לכורי החשמל והמחקר. ייצור זה קיבל לאחרונה גושפנקה חוקית אירנית באמצעות "חוק ההגנה על ההישגים הגרעיניים האירניים" שהתקבל במועצת השורא - הפרלמנט האירני - ואשר נועד להבטיח לאירן את היכולת העצמית לאספקת אורניום לכורים העומדים לפיקוח בינלאומי.
שכנותיה של אירן
חוק זה גם קובע כי ממשלת אירן מוסמכת "לנקוט מענה הולם נגד מדינות אשר יערכו חיפושים בספינות ובמטוסים אירניים". במקביל, הכריזה אירן כי תפגע בכל מדינה אשר משטחה ייצאו כוחות לתקוף את אירן. הכרזה זו מעניינת את מדינות המפרץ בכלל ואת קטר במיוחד, שכן בקטר נמצא בסיס האוויר האמריקני העיקרי באזור המפרץ, והנמלים של שאר הנסיכויות מספקים לצי האמריקני שירותי נמל. על-פי ההכרזה האירנית, אם תתקוף ארה"ב את אירן, זו תבוא חשבון גם עם מדינות המפרץ ולא רק עם ארה"ב. חקיקה זו מהווה אזהרה אירנית למדינות אלו, אם חשבו להתחבא מאחורי גבה הרחב של וושינגטון.
התוכנית האירנית להקמת מתקנים נוספים מדאיגה מאוד את שכנותיה, שכן זיכרון האסון בצ'רנוביל אינו מרפה, ובמקרה של תקלה דומה בכור אירני, עלול הנזק הסביבתי להיות גדול במימדיו הגיאוגרפיים. כדי שפעולתה בכור לא תתגלה, תימנע אירן מבקשת סיוע בינלאומי לטיפול בבעיית הזיהום, וכך הוא עלול להגיע גם אל שכנותיה, בעיקר במפרץ. פגיעה בכור אירני פעיל כתוצאה מחבלה פנימית או הפצצה חיצונית, עלולה להביא לנזקים סביבתיים שלא יתוארו.
כיום המתח באוויר עולה, כשהכרזות ההדדיות בין אירן ובין ארה"ב הולכות ומקצינות, ותהליך ההתגרענות האירני מתקדם בצעדי ענק. האירנים בטוחים כי הבחירות בארה"ב לקונגרס ולשליש הסנאט שתתקיימנה בנובמבר הקרוב משתקות בשלב הזה את הפעילות הצבאית האמריקנית, שכן אובמה אינו מוכן לסכן את הרוב הדמוקרטי שיש לו כיום בשני הבתים בפתיחת חזית צבאית נוספת על אלו שבעירק ובאפגניסטן. ללא ספק, פתיחת מעשי איבה צבאים במפרץ תקפיץ את מחיר הדלק בעשרות אם לא במאות אחוזים, והבוחר האמריקני לא יסלח לנשיא שבגלל "אצבע קלה על ההדק" יגרום לו לזנוח את מכוניתו זוללת הדלק או להפסיד את מקום עבודתו כתוצאה מן ההתייקרות של תשומות הייצור.
השאלה הקבועה המטרידה את המערב היא כמה זמן עוד ימתין העולם לחברה האירנית, עד שזו תתמרד ותסיר מעליה את שלטון האייתוללות. ככל שהדברים נראים כיום, יעברו עוד שנים רבות עד אשר תקום תנועה עממית רחבה וחזקה שתהיה מסוגלת לגרום לשלטון הנוכחי להסתלק מעמדת ההנהגה. זאת בגלל אמצעי הדיכוי הנוראים שנוקט השלטון נגד מתנגדיו לאחר גל הפרעות שהציף את רחובות עריה של אירן ביוני וביולי השנה שעברה, בעקבות הבחירות המזויפות שהותירו את
אחמדינג'אד על כס הנשיאות. היכולת הגדולה של ארגוני המודיעין והביטחון האירניים לבלוש אחרי תוכניות מתנגדיהם הופכת, עד עתה לפחות, כל התקוממות לבלתי אפשרית.
המצב מול אירן הולך ומחמיר. הסנקציות אינן חמורות דיין להורדת השלטון האירני על ברכיו, וזה ממשיך להציב אתגרים לעולם ללא מנהיגות, יעד או אמצעים יעילים לא-צבאיים. העולם פוחד מפני השתוללות צבאית של אירן ומפני השפעתה על המשק העולמי החבוט.
המערכת הפוליטית הבינלאומית קמה אחרי מלחמת העולם השנייה ועוצבה בעיקר כדי למנוע מקרה נוסף של מדינה חסרת מעצורים שתהפוך לבעיה ביטחונית בינלאומית. בקיץ 2010 ניכרות מגבלות הכוח של מערכת בינלאומית זו, והשאלה העולה שוב ושוב היא האם יעשו שחקנים בודדים החשים מאוימים נוכח החידלון הבינלאומי וכיצד, ולו כדי להציל את עצמם מעונשו של שחקן שאיבד את הבלמים, כאשר המחיר שהם והעולם עלולים לשלם עלול להיות גבוה, ואף גבוה מדי.
עירק על סף מלחמת אזרחים
בעוד שבועיים אמורה ארה"ב להוציא את מרבית חייליה מעירק, ולהעביר את האחריות הביטחונית לכוחות העירקיים. ברור לכל כי צעד זה נועד לשפר את מצבה של המפלגה הדמוקרטית בבחירות לקונגרס ולסנאט, שכן אמינותו של אובמה - שהבטיח לפני שנבחר להסיג את הכוחות האמריקנים מעירק - עומדת כיום למבחנו של הבוחר האמריקני. רמטכ"ל צבא עירק טען השבוע כי יעברו עוד 10 שנים (!) עד שיצליחו הכוחות המקומיים להתארגן ביעילות ובאפקטיביות נגד הטרוריסטים המערערים את יציבותה של עירק.
כדי להוכיח את דברי הרמטכ"ל, ביום שלישי השבוע ביצע מאן דהוא פיגוע בלשכת גיוס בבירה בגדד, ורצח 60 הרוגים ומאות פצועים. פיגוע זה מצטרף לסדרת פיגועים שהעלתה את מספר הנפגעים למפלס שהיה לפני שנתיים, ואם כך יקרה, עלולה עירק להתדרדר למלחמת אזרחים, בעיקר בין השיעים הנתמכים בידי אירן ובין הסונים שמאחוריהם עומדת סעודיה.
לאחרונה שלחה אירן בחזרה לעירק את אסמאעיל אללאמי, המכונה "זרקאוי של השיעים" (זרקאוי היה מפקד אלקאעדה הסוני בעירק), שהוא כיום המבוקש מספר אחד של הממשלה העירקית ושל הכוחות האמריקניים. אללאמי עומד כנראה מאחורי הפיגוע, וצפוי לגרום בעתיד הקרוב למותם של אזרחים רבים נוספים בארץ הנהריים המדממת. שיתוק במערכת הפוליטית העירקית שאינה מסוגלת להקים ממשלה חמישה חודשים לאחר הבחירות, משפיע גם הוא לרעה על המערכת הביטחונית הסובלת מהיעדר מנהיגות.
כל הסיבות ליצירת קשרים ישראל-כורדיסטאן
ובינתיים מבססים הכורדים בצפון עירק את האוטונומיה שלהם, ולאחר הנסיגה האמריקנית הם עשויים להכריז על עצמאות, לאחר שיציבו את גבולם הדרומי עם עירק, כך שיכלול את איזורי כרכוכ ומוסול עתירי הנפט. חולשתו של השלטון המרכזי תאפשר להם לעבור בשלום את הכרזת העצמאות ואת סימון הגבול בהתאם לאינטרס שלהם.
טורקיה, סוריה ואירן תתנגדנה בחריפות להכרזת העצמאות הכורדית, שכן זו עלולה לעורר את השאיפה לעצמאות אצל המוני הכורדים החיים בכל אחת מהן, ולעודד אותם לנקוט צעד דומה. אלא שכאן נכנס לפעולה ההיגיון שעל פיו "אויבו של אויבי הוא ידידי": הכורדים עשויים לקבל רוח גבית - גם אם לא פומבית - דווקא מכיוונו של הבית הלבן, שיראה בכך דרך לערער את היציבות באירן, לבוא חשבון עם סוריה על תמיכתה בחיזבאללה ובאירן, ולהעיק גם על השלטון האיסלאמיסטי בטורקיה ולהענישו על שינוי הכיוון הפוליטי מהמערב למזרח.
על ישראל להזדרז ולפתח כבר כיום את יחסיה עם המדינה הכורדית העתידית הן מן הסיבות שהוזכרו לעיל, והן מסיבות נוספות: קרבתה של כורדיסטאן לאירן פותחת בפני ישראל אפשרויות לאיסוף מידע על אירן, בעיקר בשל הקשיים שבהם נתקלת ישראל מצידה של טורקיה בתחום זה בתקופה האחרונה. כמו-כן, ייתכן כי ממשלת כורדיסטן תאפשר לצה"ל להשתמש בשטחה ובשמיה של כורדיסטאן לאימונים ולמבצעים. ישראל גם תוכל לגוון את מקורות האנרגיה שלה באמצעות רכישת נפט מכורדיסטאן. בנוסף, קשרים עם המדינה הכורדית יוכיחו לעולם הערבי כי יש לישראל תומכים בעולם האיסלאמי.
המפתח לעצמאות תקשורתית
העיתונאי חאלד אבו טועמה הכותב בג'רוסלם פוסט סיפר לאחרונה על התעלמותם של אמצעי התקשורת הבינלאומיים מהפרות של של זכויות אדם על-ידי זרועות הביטחון של הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון. עיתונאים המייצגים אמצעי תקשורת בעולם נמנעים בשיטתיות מדיווח על פעולות חמורות ביותר של הרשות הפלשתינית נגד כל מי שאינו מסכים לדעותיה ולפעולותיה. עיתונאים אלו חוששים כי אם לא יתאימו את דיווחיהם לאופן שבו מעוניינת הרשות כי ידווחו, לא יורשו להסתובב בשטחה ואף יסבלו מהצקות מצד זרועות הביטחון שלהת
אותה תופעה מתרחשת גם בעזה: השבוע ניסו מספר ארגונים (הפתח, החזית העממית, החזית הדמוקרטית) לארגן הפגנת מחאה נגד חידוש השיחות הישירות בין ישראל ובין אש"ף, אך שלטונות חמאס לא אפשרו להם לעשות זאת, היכו את הפעילים והחרימו את החומר המודפס שהכינו. צעדים אלה לא נבעו מתמיכת חמאס בשיחות, שלהן הוא דוקא מתנגד, אלא כדי למנוע כל פעילות של גופים אחרים במדינה שהקימה חמאס ברצועת עזה לפני יותר משלוש שנים. כל הפגנה וכל פעילות ציבורית של גוף אחר, גם אם הוא שותף לעמדת חמאס, אסורה בעזה, שכן ראשי חמאס רואים בעצם קיומם של ארגונים אחרים ערעור על שלטונם. האם מישהו בתקשורת העולמית דיווח על כך?
לפני כשבוע התפרסם כי צוות חקירה גרמני בדק מספר מקרי מוות שאירעו בכורדיסטאן העירקית לאחר מתקפה טורקית על מעוזי "מפלגת הפועלים הכורדית" - ארגון גרילה כורדי הפועל למען שחרור כורדיסטאן הטורקית מעולה של טורקיה. החקירה העלתה כי לחיסול מתנגדיה השתמשה טורקיה בחומר לחימה כימי אסור בשימוש. התקשורת הישראלית דיווחה על כך הרחבה, אך התקשורת העולמית התעלמה מכך כמעט לחלוטין. ההתעלמות בלטה במיוחד בשידורי הרדיו בערבית של בי.בי.סי. הבריטי, האמור להיות משוחרר ממגבלות התקשורת של מדינות ערב.
גם החלטת בית הדין העליון של האיחוד האירופי השוללת את זכות השיבה מןהפליטים היוונים שנמלטו מהשטח שכבשה טורקיה בצפון קפריסין בשנת 1974, זכתה להתעלמותם של אמצעי התקשורת המערביים. עצם הכיבוש הטורקי של חלק גדול מקפריסין אינו נמצא בתודעה הבינלאומית, כמו גם העובדה שכמעט 200 אלף אזרחים טורקיים עברו מטורקיה לצפון קפריסין והתנחלו בה, חלקם בבתים שהשאירו מאחוריהם הפליטים היוונים. כיום אם תשאל בעולם איפה יש "כיבוש", רוב הנשאלים יענו: "בישראל". זאת עקב ההתעלמות המודעת והמכוונת של התקשורת העולמית מן הכיבוש הטורקי בקפריסין, מן הכיבוש הסיני בטיבט, מן הכיבוש ההודי והפקיסטאני בקשמיר ומכיבושים רבים אחרים.
גם "פליטים", הם רק "פליטים פלשתינים", ו"זכות שיבה" תתייחס רק אליהם, למרות שבית הדין האירופי פסק שאחרי 36 שנים אין עוד זכות שיבה לפליטים אם ניתן לפצותם בכסף. כך שמה הצביעות התקשורתית הבינלאומית את ישראל במוקד צרות העולם. ישראל מצידה משלמת מחיר פוליטי וביטחוני גבוה מאוד על כך שאינה משדרת לעולם לפחות באנגלית ובערבית באמצעי תקשורת לווייני עצמאי, שייקלט בכל בית יחד עם סי.אן.אן, פוקס, סקאי ובי.בי.סי. למה על ישראל להסתמך על טוב ליבם של כתבים ושל עורכים שהאג'נדה שלהם היא לעתים קרובות אנטישמית, אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית?
בברכת "רמדאן כרים" לאזרחי ישראל המוסלמים.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
