תכלה שנה ומהדורות חדשותיה

דיווחי זוועה יומית

האם שמתם לב? 80% (?, ואולי יותר) ממהדורות החדשות נפתחות בדיווח על רצח דרמטי, אונס או פשע חמור מאותה סדרה; אלימות קשה או נהיגה קטלנית בשכרות, למשל. מי פילל כי במדינת היהודים נשמע יום-יום, שעה-שעה, על רצח "אביון בעבור נעליים" [עמוס ב', ו'], על התעללות מינית לאורך שנים, על אופנת שכרות נוער כספורט ובריחה מאחריות הרת-אסון. לפי טון פתיחת המהדורה אני כבר מנחש כי עוד זוועה התרחשה במחוזותינו, עוד נשמות קיפחו חייהן בעולם הזה ו/או בעולם הבא, עוד חיות מהלכות-על-שתיים פגעו אנושות בנפשן של נערות וקעקעו צלקות בנשמתן.

ואם לא הבחנתם בכך - תתחילו עכשיו לשים לב.

ואם לא תיאור פלסטי של פשע שהתבצע בו ביום תופס את ראש המהדורה, אזי לפחות דיווח טרי מבית המשפט; על כך וכך שנות מאסר שנגזרו על רוצח סדרתי, על דוקר מועדונים, על סוחר נשים, על מתעלל בבנותיו או בשכנותיו, על חונק או מבתר גופות ועל מלחמות כנופיות פשע.

ואם במקרה בין מהדורה למהדורה לא התרחש פשע זוועתי, וגם לא אירעה פסיקה מסעירה בבית המשפט הפלילי - אל דאגה! המהדורה תיפתח (לפי מיטב התחזית המדעית-סטטיסטית) בדיווח על שחיתות-על, מעילת-ענק, עושק-מרקיע ושאר מרעין בישין שלא שיערום אבותינו.

מששמתי לב לעומס הפשע, ולעליית מפלס ההתחממות הפשיעתית, נתקפתי בהלה וחרדה; לסדום היינו? לעמורה דמינו? למקולקלים שבאומות ירדנו? לדיוטא התחתונה התדרדרנו? אוי, מה היה לנו? רבותיי וגבירותיי! לא הגזמתי.

אוטם שריר הלב "והתברך בלבבו לאמר... כי בשרירות לבי אלך" - פסוק זה קולע יותר מכל לתוכן דברינו היום. מה פשר ביטוי ייחודי זה? מצאתי כי המילה 'שריר' במשמעותה כיום מופיעה רק בפסוק אחד בתנ"ך ["שרירי בטנו", איוב מ', ט"ז]. בכל השאר (פעם בתהילים ו-8 פעמים בירמיהו, ולא עוד) מדובר על "שרירות הלב" (בחמישה פסוקים בירמיהו הביטוי מפורש: "בשרירות לבם הרע"! אין שרירות-לב לטובה!). והנה פסיפס פירושי פרשנינו לביטוי 'שרירות הלב', וכולהו איתנהון ביה (=וכולם כלולים בו). רש"י: "מה שלבי רואה לעשות" (='בא לי'). רמב"ן: "התאווה המתגברת בלב תקרא שרירות". העמק דבר: "בחוזק לבבי" (=דווקא! אנטי!). אור החיים: שרירות - לשון שבועה, שריר וקיים. הלב נשבע לבטל את מה שמושבעין אנו מסיני (=כפירה בתורת סיני). ואני הקטן מוסיף 'הרגש' במילה זו: "עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" [קהלת ז', כ"ט]. עקמומיות שבלב מהפכת את ה'ישרות' ל'שרירות'. צריך לחזור לשורש הישר, הלא-שרירותי. איך נמלטים מן התופת? מי שחושב כי התשובה, או התגובה, נמצאת בזירת האכיפה ו'רשויות החוק' - טועה! גם אם המשטרה והפרקליטות ובתי המשפט ושירות בתי הסוהר, וכל סביבות סביבותם, יתוגברו בתקציבים נדיבים ובכוח-אדם מועצם - המהדורות ימשיכו לדווח. גם אם כל נורה חשמלית ברחוב, בבית ובמקומות ציבוריים, תכלול בתוכה בילט-אין מצלמה מתעדת, ומחצית מהאוכלוסיה בישראל יועסקו בפענוח מעלליהם של המחצית השנייה (והללו, בתמורה, יפענחו את מעללי המחצית הראשונה) - הפשע הקשה והכבד לא ייעלם. אולי יירד לרמת 'אייטם' שני במהדורת החדשות השעתית. בפתיחת פרשת הקללות קראנו בשבוע שעבר: "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" [כ"ה, ט"ו]. לקראת סופן של הקללות חוזר הפסוק בתוספת מילה: "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך" [כ"ה, מ"ה]. אני שומע במילה זו אזהרה: גם אם תנסה להימלט מן הקללות הניחתות עליך - ותחפש את הפתרון, או את סיבת הקללות, שלא במקום הנכון - הקללות לא ייעלמו; "ורדפוך והשיגוך". חיים של חובות עוד משימה שבלעדיה לא יחזור השקט לרחובותינו, וחרב הפשיעה לא תשוב לנדנה; שיבה אל הלאומיות! רק הלאומיות (אשר בשיפוליה כרוכה גם היהדות) יכולה לשמש תחליף לשעמום ולאנוכיות המביאים לידי זימה למרות האופטימיות הנדרשת בערב ראש השנה, אני מרשה לעצמי לפקפק בסיכוי לשינוי לטובה שיחול מאליו בתחזית מזג האוויר הציבורי ובאטמוספרה החברתית. שם הזירה היחידה אשר בה ניתן לנטרל את מבול הפשיעה הכבדה. לשם כך נדרש טיפול שורש במושגי יסוד ובאמיתות חברתיות, שעיקרו שינוי קטבי מחברה של 'זכויות אדם' לחברה של 'חובות'; מן ה'אני' אל ה'זולת'; מן הממון אל החזון; השינוי הקוטבי יורד ונוקב עד השיתין בהבנת המילה הבסיסית ביותר - 'חיים'. ועוד משימה קטנטנה: למחוק מן הסלנג את הביטויים "לא בא לי", "מה שבא לי"! ועוד משימה שבלעדיה לא יחזור השקט לרחובותינו, וחרב הפשיעה לא תשוב לנדנה; שיבה אל הלאומיות! רק הלאומיות (אשר בשיפוליה כרוכה גם היהדות) יכולה לשמש תחליף לשעמום ולאנוכיות המביאים לידי זימה, שפיכות דמים ושחיתות שלטונית. איך עושים זאת? שאלו את שרי החינוך והתקשורת. המשימה בתחום אחריותם!

תאריך: 02/09/2010 | עודכן: 02/09/2010