לאחרונה הודיעו עשרות אמני תיאטרון שהם
מסרבים להופיע באריאל. התגובות ההיסטריות לא איחרו להגיע. הממשלה איימה, אמילי עמרוסי ו
מתנחלים אחרים זעקו, ונשמעה אפילו הקריאה להפסיק את התקציבים לתיאטראות, תרגיל אנטישמי ידוע הקורא להכות את היהודים בכיסם. מנגד, אנשי שמאל מיהרו להזדהות וקיימו עצרות. אנשי אקדמיה ואנשי רוח הודיעו שגם הם מחרימים את הכיבוש.
עונת המלפפונים בעיצומה. נראה שאנו זקוקים לעסוק במשהו מסעיר בין
מסמך גלנט לשביתת המורים.
אני חושב שההתיישבות מעבר לקו הירוק שגויה - מדינה אינה צריכה ליישב את אזרחיה מעבר לגבולותיה. אני סבור שהיישובים הללו עלולים להיות מכשול לשלום, שהצורך לשלוט בציבור כה גדול של תושבים עוינים, ללא זכויות אזרח, עושה להם עוול וגם לנו. יש לי ויכוח מר עם המתנחלים. אם וכאשר יבשילו הפלסטינים לשלום אמת, לא יהיה מנוס מלהוריד את המתנחלים מהקרקע, או למצער לאפשר את ישיבתם עליה תחת שלטון פלסטיני. לא נוכל להמשיך במצב הנוכחי מבלי להפוך למדינת אפרטהייד, או למדינה דו-לאומית.
יחד עם זאת, אין בעצם ההתיישבות משום פגם מוסרי. מדינת ישראל כבשה את השטחים הללו במלחמת ששת הימים, בעקבות תוקפנות של ירדן. אנשים רבים וטובים חשו פעמי משיח ומיהרו לגאול את ארץ האבות, בברכתם של מרבית מנהיגי העם, מיגאל אלון ועד יעקב חזן. בדיוק כפי שנעשה עשרים שנה קודם לכן, בגליל המערבי ובנגב, שגם הם מעבר לגבולות החלוקה. אינני מצליח להבין מדוע גשר הזיו יותר מוסרי מאשר אריאל. לא מדובר כאן על פורעי חוק כדוגמת הפרחחים של נוער הגבעות, אלא באנשים טובים, חלקם אידיאליסטים וחלקם חפצי איכות-חיים של בית עם גינה. עם האנשים הללו יש לי ויכוח, אבל אסור לראות בהם אויבי העם, ותהיה זו טעות להפוך את העימות מרעיוני לרגשי, ואת ההתנגדות לדרך - לשנאה שיהיה קשה להתאושש מנזקיה.
אני נגד חרם. וודאי לא במדינה ששנים רבות סבלה מחרם. אני בעד ויכוח. טוב יעשה שמואל הספרי אם יכתוב מחזה נוסף בעטו המושחז, ובו יתעמת עם ההתנחלות ועם הכיבוש. טוב יעשה
עמוס עוז אם ימשיך לכתוב מאמרים נגד כל מה שהוא מתנגד לו, כפי שעשה ב"אור התכלת העזה". לעניות דעתי, בהופעתו של עוז בפני אנשי עופרה, כפי שהוא מתאר בספרו "פה ושם בארץ ישראל", הוא תרם להפצת רעיונותיו יותר מאשר בחרם כזה או אחר. האם דוד גרוסמן יחרים גם את מושבי רמת הגולן, שבעיני רוב הציבור נחשבים כהתגלמות הציונות, או שמא נוח יותר להילחם ביישובים שקמו תחת שלטון "הליכוד"?
החרם הוא שגיאה קשה. הוא מסיט את העימות נגד ההתנחלויות לעימות נגד המתנחלים. החרמה גורפת של ציבור שומר חוק עלולה להביא לקרע שגם אחרי השלום המיוחל יהיה קשה לאחותו.
יחד עם זאת, אני חושב שזכותם של האמנים לסרב להופיע במקום שבו אינם מרגישים בנוח, מבחינה אידיאולוגית או מכל בחינה אחרת. התיאטרון תמיד היה מחובר לפוליטיקה, מאורפידס ועד סארטר. כשם שאמן רשאי לסרב לשחק בהצגה שאינה הולמת את ערכיו, הוא רשאי לסרב להופיע במקום שהוא מתנגד לאידיאולוגיה של יושביו. לו היו שואלים אותי, הייתי מייעץ להם להופיע - ולהודיע שאינם מסכימים עם הישיבה במקום, ואולי לדרוש דיון ציבורי לאחר ההופעה.
כמו בסיפור על המתדיינים שבאו אל הרב, אלה וגם אלה צודקים. לו הייתי במקום המתנחלים ותומכיהם, הייתי מקבל את הסירוב במשיכת כתפיים. מנהלי התיאטראות היו ממנים לשחקנים הסרבנים מחליפים, והממשלה הייתה ממשיכה לסבסד את התיאטראות. כך היו המתנחלים ותומכיהם נהנים מתיאטרון טוב, השחקנים החדשים היו זוכים להזדמנות, המוחים היו רוחצים בניקיון כפיהם, ובא לציון גואל.
