כמה ימים לפני שחברי הטוב בזיל יוסף ז"ל נפטר ביום הכיפורים, הוא זכה לעדנה האחרונה בחייו. בשעה שסעדתי אותו במחלקה האונקולוגית של בית החולים "איכילוב" בתל אביב, הוא שלף מכתב שהגיע אליו מהמכון הבריטי הלאומי לגרפיקה, שהזמין אותו להציג על-חשבונו קריקטורות מפרי מכחולו בתערוכה מיוחדת. ההכרה הבינלאומית ביכולתו המקצועית הייחודית של אחד הקריקטוריסטים הגדולים במדינה איחרה לבוא.
אחד מאלה שהעריכו מאוד את כישוריו היה ראש הממשלה
בנימין נתניהו, שהיה חברו הטוב וביקר אותו באחד מאשפוזיו בבית החולים. נתניהו ביקש לסייע לו בהוצאת ובהפצת אחד מספרי הקריקטורות הפוליטיות שלו, אבל בזיל הגאה סירב לקשור חברות בעסקים וחרף מצבו הכספי הדחוק התעקש לממן אישית את הספר ולהפיצו בכוחות עצמו. בזיל גם התעקש לקרוא לו "מר נתניהו" ולא "ביבי"; הוא ראש הממשלה, אמר.
נתניהו התקשר מדי כמה ימים לבית החולים כדי לדרוש בשלומו, אבל לא ידע עד כמה חמור מצבו ובזיל הקפיד שלא להטרידו ולהעמיס עליו. גם על ההזמנה לנסיעה ללונדון הוא לא סיפר לנתניהו. "אני כבר לא אספיק לנסוע", לחש בזיל הכחוש והחלש, "ימיי ספורים. אני מבקש שתהיה עד לצוואה שאני כתבתי".
ניסיתי לשווא לדחות את הקץ ולעורר בו את הרצון להיאבק במחלה הממארת הארורה במטרה לנסות להאריך את חייו, כפי שעשיתי ללא הצלחה פעמים רבות בשבועות האחרונים לחייו, אבל כשלתי.
גם במצבו הסופני המשיך בזיל להתעקש כדרכו בקודש ובחול, ולא ויתר. הוא חייג לאחד מחבריו שלא היו מוכרים לי והזעיק אותו לבית החולים להיות עד שני. שנינו חתמנו על הצוואה בפנים חתומות, ובכאב פנימי עצור והבנו ששעת הפרידה ממנו הולכת
וקרבה במהירות. "עכשיו אני רוצה למות, אני לא יכול לסבול יותר", מלמל בזיל.
לשווא ניסיתי לעודדו. הכתובת הייתה על המיטה ועל פניהם הנפולים של הצוות הרפואי שעקבו מקרוב אחר דעיכתו של הגבר הנאה והאציל, שאיבד בימיו האחרונים עלי אדמות את כבודו העצמי שכל-כך היה חשוב בעיניו לאורך שנות חייו. כאשר הגעתי למחרת, הוא שכב כבר ללא הכרה וכך היה עד לפטירתו. בזיל, שעלה ארצה בנעוריו מאיטליה עם הוריו, הסתלק לעולמו בגיל 72. הוא היה אדם אציל, מנומס, נעים הליכות, ישר ואיש עקרונות.