|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
אורי הייטנר מסכם את השבוע ● על מאיר אריאל והחרם על העיר אריאל: "מקבל את הצעתו לנסות לראות מתי מדובר בפוזה ריקה" ● על אהוד א' ואהוד ב': "מה עם דאגה כנה למדינה?" ● ועל רוצח תאיר ראדה: "מגיע קרדיט למשטרה"
|
|
"צו המצפון" – צר לי, זה ממש לא משכנע אותי" [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
המים נוזלים
מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים בשיריו הם סיפורים - "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל" הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא בתוך העלילה.
אחד משיריו - סיפוריו של אריאל מתאר בילוי לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות, שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי ודורה, ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה." ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך."
אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי החוויה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה," בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא טבעי ולא אמיתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון התמוה-משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים." מה הוא רוצה לרמוז?
המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו: "דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה? כי המחאה הזאת אינה אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל מתאר דקדאנט - ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד-מאוד לא אמיתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת איכפת להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים." הוא למעשה רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית - למצוא את הזיוף ולהתייחס בהתאם... להוריד אחריה את המים.
"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת."
סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא יישמע, כיוון שמה ששפתיה מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.
"אז מה הדאווין של שירי מחאה?" שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמיתית הזאת: "כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים המים אוזלים / המים יורדים."
נזכרתי בשיר הזה, לנוכח הגל העכור של חרם האמנים על הופעות באריאל. לכאורה, יש משהו בלתי הוגן באמירה הזאת. מדוע איני מכבד את דעתם ומחאתם של האמנים, כפי שאני מצפה שיכבדו את העמדות שאני מבטא? מדוע אני רומז... רומז? רמז דק כמו פיל, שאני לא מאמין להם, לא מאמין למחאה שלהם, לא מאמין לפוזה שלהם, וכשאני שומע אותם, מה שמתחשק לי זה להוריד את המים אחרי דבריהם?
אני מכבד כל דעה, אך אני מקבל את המלצתו של מאיר אריאל - להיות ביקורתי ולנסות לראות מתי מדובר בפוזה ריקה. מדוע אני רואה דווקא במחאת האמנים פוזה בלתי אמינה?
אני מצפה שהתפלגות הדעות בתוך עולם האמנות תהיה דומה להתפלגות הדעות בציבור הרחב. אין כל סיבה שלא כך יהיה. משום מה, הוויכוח בין האמנים אינו נסוב על שאלת עתיד השטחים, עתיד ההתנחלות, צדקת הקמתה של אריאל, אלא כמעט כולו נסוב סביב השאלה האם נכון להחרים או לא? כלומר, עצם ההתנגדות לאריאל ולהתנחלויות היא אקסיומה, המחלוקת היא על החרם. איך זה ייתכן, שלגמרי במקרה, יש בעולם האמנות קונסנזוס עדרי כמעט מלא נגד אריאל - יישוב שיש עליו הסכמה לאומית רחבה? האם חוקי ההסתברות אינם חלים על אמנים?
יתר על כן, איך זה קורה, שעמדה כל כך רדיקאלית, שמביאה אנשים להחליט על החרמת אריאל וההתנחלויות, היא מיינסטרים בקרב האמנים? מדוע אין תנועת חרם דומה בקרב מחלקי גז, מהנדסי תוכנה, רופאים וטכנאי שיניים? הרי סביר להניח שאחוז המחרימים יהיה דומה בכל מגזר.
איך זה קורה שמה שאינו קיים כלל בכל מגזר תעסוקה אחר, בקרב האמנים הוא דרך המלך?
והרי היה הרבה יותר הגיוני שיקרה ההיפך - אם מהנדס יחרים את אריאל, אין הדבר מנוגד לרוח המקצוע שלו. לעומת זאת, כשאמן מחרים ציבור של 300,000 אזרחים, ואם להכליל גם את השכונות היהודית במזרח ירושלים - המספר הוא כפול, הוא נוהג בניגוד מוחלט לרוח האמנות ולאינסטינקט של האמן. הרי האמנות חוצה גבולות, חוצה מחלוקות, חוצה עמים וארצות, היא הבסיס לדיאלוג בין קטבים. הרי אמנים נוסעים להופיע בארצות אויב, בפני עמי אויב, כי הגבול אינו חל על האמנות. הרי אמנים מופיעים בבתי הכלא בהתנדבות בפני עבריינים ופושעים, כי גם הם בני אדם וכל בני האדם ראויים לחשיפה לאמנות. אולם עשרות שנות הסתה יצרו דה-הומניזציה של המתנחלים, עד כדי כך שאמנים אינם מתייחסים אליהם כאל בני אדם, ומחרימים אותם, בצעד אלים כל כך, אנטי אמנותי כל כך, אנטי תרבותי כל כך.
אבל איך זה שדווקא בתוך המגזר הזה הדה-הומניזציה פועלת בכזו הצלחה?
בשום אופן איני יכול לקבל את ההתפלגות החריגה הזאת, העדרית כל כך, של השקפות העולם בקרב האמנים, כדבר שנעשה בדרך הטבע. איני יכול לקבל טענה שמדובר במקריות - שהרי היא מנוגדת לכל עקרונות הסטטיסטיקה וההסתברות. איני יכול לקבל טענה שיש משהו בעולם האמנות שבאופן טבעי הופך את אנשיו למי שחושבים אחרת מכלל הציבור, באופן חריג וקיצוני כל כך.
התופעה הזאת היא פרי השתלטות של קובעי בון טון, שבאמצעות האדרה והדרה - האדרת מי שחושב "נכון", והדרת מי שחושב "לא נכון", באמצעות גיחוך על כל דעה אחרת ובעיקר של מי שמשמיע דעה אחרת, גרמו להתקרנפות רבתי, לעתים התקרנפות בלתי מודעת, של מגזר שלם שחושב כפי שמצפים ממנו.
לכן, כאשר אני שומע את הדיבורים הללו על "צו המצפון" - צר לי, זה ממש לא משכנע אותי. אני פשוט לא מאמין להם.
הדמות שהפכה לסמל החרם, היא איתי טיראן. צפיתי בטיראן בהצגה "המלט" - אין ספק שמדובר בשחקן בחסד, בכישרון במתי נדיר. אולם כשרון המשחק אינו ערובה לתבונה מדינית, ודעתו הפוליטית של טיראן אינה חכמה ומעניינת יותר משל כל נהג מונית, רופא, מכונאי או טייס. בוודאי שכישרון המשחק אינו ערובה למוסריות רבה יותר משל בעלי מקצועות אחרים. ובמקרה הספציפי של טיראן, ניתן לומר שמבחינה מוסרית, הוא נופל ממוסריותו של אזרח ממוצע. מי שמשתמט משירות בצה"ל, ובוחר לקדם את הקריירה שלו שעה שחבריו מסכנים את חייהם כדי שהוא יוכל לעשות כן, הוא אדם בלתי מוסרי, אדם חסר מצפון.
אני נהנה לשמוע את הטקסט של שייקספיר מפיו של טיראן. אבל הטקסטים הפוליטיים שלו, הפלקאטיים כל כך, הססמאתיים כל כך, הדוגמאטיים כל כך, החלולים כל כך, משעממים אותי. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.
|
|
לא נפלתי מהכיסא כשקראתי את מעללי אהוד ב' בזיכרונותיו של אהוד א'. אומנם אין לוקחין ראיה מאולמרט, אך יותר ויותר עדויות אודות ברק דומות לתיאורי אולמרט. האם דאגה כנה לעתיד המדינה וביטחונה הדריכה את אולמרט בכתיבת הדברים? אולמרט סומך על הזיכרון הקצר של הציבור... הרי רק לפני שלוש שנים פיטר אולמרט את עמיר פרץ בהודעת פקס, על-מנת ליפול על צווארי אחיו האובד אהוד, להחזירו ל ממשלה כשר הביטחון. איזה ירח דבש היה זה ביניהם. איזו אידיליה. והרי היה זה שנה וחצי אחרי פרשת הזחילה לקדימה אותה תיאר אולמרט בציוריות בספרו. אם הוא בז לו כל כך, מדוע כה השתוקק להצטרפותו לממשלתו? ואיך פתאום הסיפור הישן הזה שב וצף בזיכרונו ופרץ למקלדתו, רק לאחר שברק כפה עליו, בצדק, פרישה מתפקידו בשל פרשיות השחיתות בהן הוא מעורב? סיפורי היחסים בין שני האהודים עסיסיים, אך מטרידים. אולם מה שצריך להטריד אותנו הרבה יותר, הן העדויות של אולמרט עצמו על המו"מ שניהל עם הפלשתינים. כאן, אולמרט פסע דווקא בנתיב שברק פרץ. עד פסגת קמפ-דיוויד, הייתה בישראל הסכמה לאומית רחבה, על אי חזרה לקווי 67', על גבולות בני הגנה, על בקעת הירדן רבתי בריבונות ישראל, על שלמות ירושלים, על גושי ההתיישבות. רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בריבונות ישראל, כפיצוי על כבשת הרש – 2-3% משטחי יש"ע שיישארו בידינו, כלל לא עלה על הדעת. יצחק רבין גילם בדרכו המדינית את הקונסנזוס הזה. אהוד ברק שבר וריסק את הקונסנזוס הזה בקמפ-דיוויד, כאשר הפך את כל הלאווים של רבין להנים. כזכור, הפלשתינים דחו את הצעתו ופתחו במתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השנייה". אהוד אולמרט אימץ את המדיניות הטריטוריאלית של ברק ביתר שאת, ובנוסף לכך שבר את הטאבו הציוני האחרון במדיניות ישראל – הוא הסכים עקרונית לזכות השיבה. מהם בסך הכול 20,000 הפלשתינים שאולמרט התנדב לכנותם "פליטים" ולקלוט אותם בישראל? האם שני רבבות ישנו את המאזן הדמוגרפי של ישראל? כמובן שלא. ולא בכדי אבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט. הוא לא יסתפק בפחות מהצפת ישראל במיליוני פלשתינים כדי לשים קץ לקיומה כמדינה יהודית. המשמעות של הצעות אולמרט אינה המספר אלא על העיקרון. משהסכים לעיקרון, נותר רק מיקוח על המחיר. אם יש לפלשתינים זכות לשיבה, למה רק 20,000? איך אפשר להסביר את הסירוב "להחזיר" למיליונים את "זכויותיהם"? אם אין להם זכות כזאת, למה להכניס רבבות פלשתינים למה שיישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה לה חותר אולמרט? אולמרט שבר את הטאבו והכיר למעשה ב"זכות" השיבה, אחרי שכבר הודיע על סיום תפקידו, כאשר בקושי היה לו מנדט ציבורי לומר בוקר טוב לפקידות לשכתו. אולמרט ניגש למו"מ כפושט רגל פוליטי ומוסרי, והצעותיו הן פשיטת רגל מדינית וציונית. אבו מאזן דחה בבוז את ההצעה. את העיקר הוא השיג – לראשונה ראש ממשלה ישראלי הסכים לעיקרון "זכות" השיבה. הוא לא יתמקח על רבבות, בוודאי כאשר הוא יודע שהעומד מולו כבר אינו יכול להעביר את ההסכם. לאחר שאולמרט קיבל את העיקרון – לאבו מאזן לא היה בו עוד צורך. מבחינת אבו מאזן, ויתוריו של אולמרט, הן נקודת המוצא לוויתורים של הבאים אחריו. והנה, בדיוק בשבוע שבו נתניהו ניגש למו"מ, קופץ אולמרט ומספר לחבר'ה מה היו הצעותיו, ובכך למעשה אינו מאפשר לאבו-מאזן כל מרחב גמישות. הוא הרי לא יתפשר על פחות ממה שראש ממשלת ישראל הודיע בפומבי שהציע לו. אילו לפחות קם אולמרט, הודיע שאבו מאזן דחה את הצעותיו הנדיבות ובכך הוכיח את חוסר רצונו בשלום... אך לא, את כל חיציו הוא שומר לברק, ציפי לבני, מופז, מאיר שטרית, משפחת שרון... מי לא? על אבו מאזן הוא מגן כעל אתרוג. אהוד א' הגדיר את אהוד ב' ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה. אני מציע הגדרה מדויקת יותר – 12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת המוצלחים שבהם, לא היה אהוד.
|
|
אין דבר כזה "סוף טוב", כאשר מדובר ברצח, לא כל שכן רצח של ילדה. אין סוף טוב לפרשת הרצח של תאיר ראדה. אבל טוב שהרוצח הנתעב, רוצח ילדה ללא מניע (כאילו שיכול להיות מניע לרצח כזה), ללא כל סיבה, סתם – רצח לשם רצח, רצח לשם שעשוע, יֵשב מאחורי סורג ובריח עד אחרון ימיו. טוב שהרוצח לא יוכל עוד להסתובב חופשי ולרצוח ילדות וילדים נוספים. טוב שילדי קצרין יכולים להסתובב חופשיים בעירם.
יש אצלנו ספורט לאומי של חבטות במשטרה. אבל ראוי שנצדיע למשטרה על הנחישות, המהירות והתחכום שהביאו בתוך ימים אחדים לפענוח הרצח וללכידת הרוצח. אינטרס אחד ויחיד עמד בפני החוקרים – לתפוס את הרוצח ולהעמידו לדין, להגן על תושבי וילדי קצרין מפני הרוצח שהסתובב ביניהם.
ובמקביל, לאורך כל שנות המשפט, היו מי שפעלו ללא ליאות כדי לפגוע, להפריע, להרוס, למנוע מהצדק לצאת לאור; מי שלאורך כל השנים הללו השיבו רוח גבית לרוצח, ואילו הצליחו חלילה, הרוצח היה היום חופשי, ואולי תאיר לא הייתה הקורבן האחרון שלו.
שעה קלה לאחר פסק הדין, אתרי החדשות היו מלאים במאות רבות של טוקבקים המבטאים אי אמון מוחלט בפסק הדין, הממשיכים ללהג על "תפירת תיק", הממשיכים להגן על הרוצח. זה פרי באושים של ארבע שנות הסתה.
למשטרה, שתפסה את הרוצח, הייתה מוטיבציה ברורה – לפענח את הפרשה. מה הייתה המוטיבציה של מפיצי תיאוריות הקונספירציה למיניהם?
בכל פרשה פלילית, ובכלל זה רצח, ניתן למצוא כר לתיאוריות קונספירציה. בכל פענוח של פרשה, ישנם שטחים מתים ויש צורך ביצירתיות, בדמיון ובמניפולציות חשיבתיות כדי להשלים את החלקים החסרים בפאזל ולראות את התמונה השלמה. החלקים האלה, הם כלי העבודה של ממציאי התיאוריות.
כי זאת יש לדעת – קונספירציה אינה נולדת מעצמה. יש מי שטווים אותה, שמשקיעים הרבה מאוד זמן, מחשבה ומשאבים כדי להמציא אותה ובעיקר כדי להפיץ אותה. כך נהגו וממשיכים לנהוג ממציאי תיאורית הקונספירציה בנוגע לרצח רבין וכך נהגו ממציאות התיאוריות בנוגע לרצח תאיר.
השאלה היא תמיד – מה המניע? המניעים של ממציאי תיאוריות הקונספירציה של רצח הם רצון לסייע ליגאל עמיר ורצון לערער את אמון הציבור בממסד בכלל ובשב"כ בפרט. מה המניע של ממציאי תיאוריות הקונספירציה אודות רצח תאיר?
כאן היה שילוב של מוטיבציות שונות. מוטיבציה ליצירת מדנים בין ציבור העולים לציבור הוותיק באמצעות הטענה ש"תפסו רוסי, שעיר לעזאזל" וכד'. מוטיבציה של הסתה נגד המשטרה ומערכת אכיפת החוק, מצד שונאי המערכת, שלבטח יש להם סיבות משלהם להיות אויבי החוק. מוטיבציה של יצירת תחושה לפיה תאיר נרצחה בידי חבריה לספסל הלימודים, כדי לקדם אג'נדה נגד אלימות בקרב נוער. וכמובן, מוטיבציות אישיות של "מומחים" ו"חוקרים" מטעם עצמם, שתפסו טרמפ על הפרשה כדי להגיע לתקשורת (שהתמסרה להם באופן שערורייתי) ולהתפרסם.
וכל זאת, תוך פריטה צינית מתועבת על הנימים הדקות והרגישות ביותר של המשפחה, שחוותה את הקשה בחוויות שאדם יכול לחוות, ברגעיה הקשים ביותר. והחמור מכל, משמעות המעשה היא מתן רוח גבית לרוצח, סיוע לרוצח להימלט מעונש, סיכון חייהם של ילדות וילדים נוספים.
יש להוקיע את ההתנהגות הנלוזה הזאת ואת כל מלבי השמועות והתיאוריות. אולם מה שמטריד יותר, הוא איך המונים נהו ומשיכים לנהות אחרי השקר הזה ובכך ממשיכים לתת רוח גבית לרוצח.
אני מקווה שכולנו נפיק את הלקח, ולא נלך שולל אחרי "מומחים" שרלטנים, שמניעיהם זרים ואין הם בוחלים בשום שקר כדי לקדם את האג'נדות שלהם.
|
|
|
קונספירציה: "תפסו רוסי, שעיר לעזאזל"
|
|
|
|
| תאריך:
|
23/09/2010
|
|
|
עודכן:
|
23/09/2010
|
|
אורי הייטנר
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
נחום שחף
|
23/09/10 18:45
|
|
ממשלת ישראל, ערב חג הסוכות, ממשיכה להתחנן בפני האספסוף הקורא לעצמו פלשתיני שיכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. צר לומר, אבל השקרנים המקצועיים אבו מאזן וסלאם פאייד אומרים אמת. אתם הישראלים אינכם מדינה יהודית. מן הראוי שהישראלים יזכרו ביהדותם ובמהות חג הסוכות בו הבדיל הקב"ה בין ישראל לעמים. היום יצורים שאיבדו צלם אנוש קוראים לכך 'גזענות'.
|
|
|
|
|
המשט הטורקי היה רוב מהומה על לא מאומה, שחשפה אותנו שוב לבעיות הבינלאומיות שלנו. אירוע זניח שהפך לאירוע הביטחוני הבולט של השנה, וגרר שלוש ועדות בדיקה בינלאומיות, אובייקטיביות מאוד כמובן, ואת ועדות טירקל וצוות איילנד בישראל. בזבוז הזמן הבינלאומי הזה מזכיר לנו שמדובר באו"ם שלא השתנה הרבה עוד מימי בן-גוריון.
|
|
|
|
|
אדם קרוב אצל עצמו, ומה שאני יכול לומר שריגש אותי השנה זה אירוע שהוזמנתי אליו לפני כמה ימים למטרת הופעה: טקס הענקת פרסים לעובדי רפאל. אנשים כל כך מרשימים, בעלי עוצמה, שעושים את מלאכתם בשקט. מדענים מבריקים שעומדים מאחורי מערכת ומפעל ענק שהוא מאבני הביטחון של עם ישראל. התרגשתי עד דמעות. ראיתי אנשים שהקדישו את כל חייהם למטרה הזו. ראיתי נתינה שכולה ארץ ישראל, בדרגה הגבוהה ביותר שיכולה להיות. אנשים שבזכותם יש לנו שקט וביטחון.
|
|
|
|
|
בילדותי היו כמה מועדים שלא ידעתי מה פשרם. בקיבוץ של השומר הצעיר, "יום הכיפורים", "שמחת תורה" או "תשעה באב" היו מונחים זרים, אותיות דפוס על לוח השנה. בבית הילדים לא לימדו אותנו מושגים כמו "חטא" ו"חורבן הבית", כי אם אתה חילוני אדוק אז יהדותך היא בעיקר ישראליותך.
|
|
|
|
|
אני חייב לכם תודה. הכותרת הראשית של מהדורת יום ראשון בעיתונכם בשבוע שעבר עשתה לי את היום. באותיות קידוש לבנה בישרתם לקוראים שמשרד החינוך העביר את רובו של תקציב האזרחות ללימודי יהדות. שמחתי כי אני מכיר חלק מהתכנים של ספרי האזרחות, ואני משוכנע שקצת פחות מהם וקצת יותר יידישקייט יעשה טוב לכל תלמיד בישראל.
|
|
|
|
|
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
