נתניהו ותשוקת הצדקנות היהודית

הייתה זו הולדתו של נס טופוגרפי כאשר שטח רחב כאזור יהודה ושומרון, על הגבעות והנחלים וההרים והעמקים שבו, שועבד כולו לנהר צנוע שרוחבו נמדד במטרים ספורים.

ואכן, מאז שהתמסד הכינוי "הגדה המערבית" על-ידי הכובש ההאשמי בשנת 1948, נהר הירדן נעשה ייחודי בעולם בכך שאחת מגדותיו, כחמישים קילומטר רוחבה...

נקל להבין לליבו של מנהיג ערבי ששאף למחות זכר יהודי לאדמות יהודה ושומרון אשר כבש וסיפח, גם אם במחיר תעלול לשוני מאולץ שכזה. אך מדוע שהיהודים עצמם ייכנעו לעיוות ההיסטורי הזה, ויזנחו את השם הראוי והטבעי לטובת מונח מעולם המושגים של אויביהם, זה מעט פחות ברור מאליו. ולא היה זה סתם יהודי, אלא מנהיג יהודי, ולא סתם מנהיג יהודי, כי אם לכאורה מנהיג המחנה הלאומי היהודי, שלאחרונה הרשה שייצא מפיו הכינוי השקרי, "הגדה המערבית", קבל עם ועדה, בהתייחסותו לאדמות מולדת. ולמותר לציין שלא מקרית ולא בלתי מכוונת הייתה בחירת מונחיו של ראש הממשלה הישראלי במסגרת "שיחות השלום" שאמורות לקבוע את עתיד האדמות האלו.

וגובר הבלבול אף יותר כשאנו נזכרים בנימוקיו הרהוטים והבהירים של בנימין נתניהו עצמו, כאשר הטיף בעבר על הקשר ההיסטורי, הלאומי והדתי בין עם ישראל לארץ ישראל, שיהודה ושומרון הם לב ליבה. ואילו עתה, לאותן אדמות הוא מתנכר, לכל הפחות במשתמע.

מה עובר על מנהיג הליכוד?

אכן, רב הבלבול בכלל בראותנו את הפער הבלתי מוסבר בין התנהגותו לאחרונה של ראש הממשלה לבין משנתו האידיאולוגית המוצהרת. לאחר שהגה לראשונה, בנאומו באוניברסיטת בר-אילן, את הביטוי "מדינה פלשתינית" שלא בהקשר של שלילה גורפת, לא הסתפק בכך, ונדמה כי מאז פעל בכנות לחידושן של השיחות בין ישראל ובין הרשות הפלשתינית. ואף לא ניצל את סרבנותו של יושב-ראש הרשות בכדי לתרץ סרבנות משל עצמו, והתמיד בהצעתו הנדיבה להפליא לפתוח בשיחות ללא תנאים מוקדמים: בלי שאבו מאזן ישהה קודם את ההסתה האנטישמית שבכלי התקשורת שבשליטתו; בלי שייאלץ אפילו להכיר קודם בלגיטימיות של המדינה עמה הוא מתיישב לשוחח. וגם הרצח הנורא של אזרחים יהודים בידי מחבלים ערבים לא הרתיע את ראש הממשלה ערב צאתו לוושינגטון. ובהגיעו ליעדו, לא חסך ממאזיניו הצהרות פייסניות, כאחרון השתדלנים המתרפסים. "אני מוכן לפשרות היסטוריות," הכריז, והגביר את הציפיות לוויתורים ישראלים. "שלום תוך שנה," הפיח תקווה בתמימים, והזמין בכך לחץ חיצוני שיורגש היטב בבוא היום. "עם פלשתיני" ה"חולק" עמנו את הארץ הזו, "ריבונות פלשתינית", וכאמור, "הגדה המערבית", היו ביטויים שבהם עשה ראש הממשלה שימוש כלאחר יד. וכמובן, בהפגנת חיבה יהודית שאבו-מאזן לא זכה לה מאז התעטף בנשיקותיו הרטובות של אולמרט, נתניהו טרח לפנות אליו ישירות, לא פעם אלא פעמיים, בהצהירו ברוב הוד: "אתה הפרטנר שלי לשלום".

מה עובר על מנהיג הליכוד? מספר הסברים אפשריים להתנהגותו. ראשית, אפשר כמובן שהצהרותיו וצעדיו המדיניים הם כנים. ייתכן שנתניהו אכן השתכנע כי חלוקת ארצנו וכינון ריבונות פלשתינית בלב ציון הם אינטרס יהודי שראוי כי ראש ממשלת ישראל יפעל לקדמו. יתר על כן, אם להאמין לנתניהו, לא רק שאימץ את החזון אשר שנים רבות הוא היה ממתנגדיו הבולטים, אלא שהוא אף מאמין בקיומה של אפשרות מעשית להגשימו בימינו אלה. על-פי פרשנות פשוטה ותמימה זו, הוא אכן רואה את אבו-מאזן – מנהיגה הספק-לגיטימי של אולי מחצית הציבור הפלשתיני, מכחיש השואה, ממשיך דרכם על-פי הודאתו הוא של יאסר ערפאת ושל השייח אחמד יאסין, המתמיד בהתעקשותו על הקמת שתי מדינות לעם אחד, והמצהיר בגלוי כי יצטרף למלחמה כלל-ערבית להשמדת ישראל אם יאפשרו זאת התנאים הפיזיים – כשותף לשלום.

כפי שנראה להלן, הפרשנויות האחרות להתנהגותו של ראש הממשלה טומנות בחובן כבר בפני עצמן מספיק עוגמת נפש עבור המהרהר בהן, מבלי שנרחיק לכת בבחינת אפשרות זו הראשונה והמדכאת כל כך, והפחות סבירה ממילא, ונסכן את המעט שנותר מן האמון שלנו בתבונתו וסיכויי שרידתו של העם היהודי...

נמשיך אפוא לאפשרות השנייה, והיא שנתניהו לא באמת איבד את שפיותו. הוא עדיין מבין כי ברעיון המדינה הפלשתינית גלום איום קיומי, ודאי בזו שתופקד בידי המנהיגים הפלשתינים שבהווה. אלא שמרום לשכתו נשקף נוף מבהיל שאינו זמין במלואו לאזרח הפשוט, של איום קיומי אחר, חמור אף יותר. אולי חמור עד כדי כך, שהזמנת מלחמת דמים נואשת על-ידי כריכתה של מדינת אויב סביב עורקיה הראשיים של ישראל, היא מעשה מתקבל על הדעת, ובלבד שתהיה זו מלחמה "קונבנציונלית", ובלבד שהאיום ה"בלתי קונבנציונלי" שממזרח יוסר מעל ראשינו בסיועה של ארה"ב בטרם יהיה מאוחר מדי. וקשה להתקנא באדם עליו מוטל להתמודד עם דילמה בלתי-אפשרית שכזו, עם הברירה הקשה מנשוא בין חורבן מעין זה או אחר.

אלא שתדמית הפייסן מאונס אינה עולה בקנה אחד עם ההפקרות המדינית שמפגין נתניהו בזמן האחרון, ואשר חלק ממנה תואר לעיל. החיפזון להצהיר הצהרות פוסט-ציוניות, הרסניות ביחס לצרכינו ההסברתיים והמדיניים הנואשים, בכמות ובתזמון שנדמה כי הפתיעו אפילו את הממשל האמריקני, אינה התנהגות של מי שמשתף פעולה עם הצגה צבועה זו מכורח הנסיבות ותו לא. ניכר כי נתניהו הנלהב רואה ב"שיחות השלום" הזדמנות חיובית להשגת רווח כלשהו, ולא רק אילוץ פוליטי בלתי נמנע.

ובכך אנו מגיעים להסבר האפשרי השלישי להתנהגותו של ראש הממשלה: מוכנותו המוצהרת ל"פשרה היסטורית" היא בשל הביטחון כי בפועל הוא לעולם לא יידרש לקיים הבטחה כבדת משקל זו, או אחרת, שהרי אבו-מאזן, שנגרר לשיחות בעל כורחו, אינו באמת מסוגל או מוכן לכרות שלום עם ישראל. אבו-מאזן "מבלף", ולכן לנתניהו נקרית ההזדמנות לרכוש תדמית של יונה בלי שייאלץ לשלם על כך במעשים, ובו בזמן לחשוף לעיני העולם כולו את הפרצוף הפלשתיני האמיתי במלוא כיעורו, על-ידי אילוצו של אבו-מאזן לשים את קלפיו על השולחן.

פנטזיה נושנה

והרי זוהי פנטזיה ישראלית מימים ימימה: לשמוט את טיעוניהם של אויבינו מתחת לרגליהם על-ידי היענות לדרישותיהם המזויפות. לא להשאיר בידיהם שום קלפים, שום תביעות או תירוצים לפתוח נגדנו במלחמה. כלום לא ייאלצו להניח לנו לנפשנו, או לפחות להודות במטרותיהם האמיתיות, הזדוניות, שאז העולם יכיר סוף סוף בצדקתנו? ובכן – לא. ממש לא. פעם אחר פעם ראינו שלא. ועל שום עמידתה של תיאוריה זו למרות כל העובדות, הכרחי שניתן עליה את הדעת.

תיאוריה זו מילאה תפקיד מרכזי בהינתקות מרצועת עזה. בהתבטאויותיהם של תומכי הנסיגה ניכר היה ששיקול מרכזי בתפיסתם לא היה מוסרי או ביטחוני, אלא צדקני: להראות לגויים שאנו יהודים טובים. והבין אריאל שרון לנפשם המתוסבכת של הישראלים כאשר השכיל למכור להם את ההינתקות על-ידי זה שהבטיח: אם טיל אחד יפול, עזה תרעד והעולם יבין. העולם סוף סוף יבין. וכמה שהעולם אכן היטיב להבין. כתוצאה מהנסיגה, קמה יישות איסלאמית קיצונית בדרום מדינתנו, שאנו עדיין נתפסים כאחראים לרווחתה, וידינו עדיין אזוקות בבואנו להגיב לתוקפנותה. וכל שהיה עלינו לעשות לשם הישגים ביטחוניים ומדיניים מפוארים דוגמת הקסאמים, דוח גולדסטון, המשטים והגינויים - זה לגרש אלפי יהודים מבתיהם, ליצור קרע בעם ולהכשיר את חטיפתו של גלעד שליט.

משלקחנו מהם את ה"כיבוש", נאחזו ב"מצור"; משנלקח מהם ה"מצור", הם נשענים על הטרור, אשר באמצעותו תמיד יוכלו לאלץ אותנו, במהלך הגנתנו על עצמנו, לפגוע באזרחים שביניהם הם מסתתרים, ובכך לספק להם תירוצים נוספים לאלימות והשמצה. והקהילה הבינלאומית תתמיד בגינוייה אותנו למרות הכל, משום שעל-אף הרטוריקה המשפטית והמוסרית, אלה הם שיקולים של דמוגרפיה, כלכלה, יחסי כוחות ואינטרסים קרים, שקובעים את יחסה אלינו. נסיגה ופשרות לא ישנו זאת, גם לא השתתפות נלהבת ב"שיחות שלום", אלא לכל היותר יאלצו את אויבינו ואת שונאינו לשנות את נימוקיהם ולחדש את תירוציהם מעת לעת, ואין זו טרחה רבה.

אמנם דעת קהל היא גורם נוסף במשוואה הבינלאומית, וזו אכן מושפעת משיקולים משפטיים ומוסריים. אך הקהל הבינלאומי אינו נחשף ישירות למציאות של אזורנו אלא דרך מתווכים משוחדים שפרשנותם היא למעשה תעמולה. ויעילות התעמולה שנגדנו אינה תלויה בצדקתה או בעוצמתה הרציונלית, אלא בתפוצתה הרחבה, בביטחון העצמי שבו היא נמסרת, ובפורנוגרפיות שבה היא מתאפיינת. לכן לא תהיה שום תועלת הסברתית בפשרה ישראלית שתיענה בסרבנות פלשתינית, אלא אם כן על בסיס התרחשות כזו נפתח בהתקפה תעמולתית משל עצמנו, קולנית ורחבה, שתביא לידיעת העולם את הפרשנות שלנו לאירועים, ואשר תשכנע אותו בצדקתנו.

אך אם זוהי תוכניתו של נתניהו, מדוע לא לפתוח במתקפה כזו כבר עכשיו, על בסיס הראיות הקיימות ממילא, הזמינות לנו למכביר, לכוונותיהם האמיתיות של הפלשתינים? מדוע להסתכן ולשלם מחיר מדיני משמעותי שגורמות הצהרות מזיקות, רק כדי לחשוף את ה"בלוף" הבלתי משכנע ממילא של אבו-מאזן? כלום לא סירב בעבר להצעותיה הנדיבות, המופקרות, של ממשלת אולמרט-לבני? בהתחשב בהתעקשותו על "זכות השיבה", האין כוונותיו נהירות דיין גם בלי שראש ממשלתנו ייאלץ לשחק משחקים פוליטיים עתירי צביעות? אכן, האם אופיה האמיתי ומטרותיה הממשיות של ה"לאומיות הפלשתינית" לא נחשפו עוד בתחילת העשור, כאשר ערפאת הסתלק משיחות קמפ דיוויד בהן התקבלו כמעט כל תביעותיו המוצהרות, ופתח במלחמת טרור רצחנית שגבתה את חייהם של יותר מאלף ישראלים? וכמובן, כמה עשרות שנים לפני כן, כשערביי ארץ ישראל סירבו לתוכנית החלוקה של האו"ם שהייתה מפקידה בידיהם יותר שטחים ממה שהם תובעים היום, ופתחו במלחמת השמדה שעלתה בחייהם של ששת אלפים יהודים, כלום לא ראינו כבר אז בבירור את מהותו האמיתית של ה"סכסוך"?

על-אף כל זאת, העולם רואה בישראל סרבנית השלום והאחראית העיקרית לשנאה ולאיבה. ועדיין יש מי מאיתנו אשר מאמינים שעלינו להמשיך לנסות להוכיח את צדקתנו (דהיינו באמצעות כניעה נוספת ופשרה נוספת), במקום שנתחיל סוף סוף לשכנע בצדקתנו (דהיינו באמצעות תעמולה). אין הם רואים שבמשחקנו הייחודי לא ניתן באמת לאלץ את היריב לחשוף את כל קלפיו ולהודות בפשיטת רגל פוליטית, שהרי הוא מסוגל לכמות בלתי מוגבלת של קלפים, וגם אם נחשוף את אלה שבידו על-ידי כניעה לדרישותיו, תמיד יישמרו קלפים נוספים בשרוול. אם לא ה"שטחים הכבושים", יהיו אלה ה"פליטים העקורים", ואם לא ה"פליטים העקורים", יהיו אלה "ערביי ישראל המופלים לרעה", וכן הלאה וכן הלאה, תירוץ אחר תירוץ לעורר בנו אשמה ולכפות עלינו נסיגה פיזית או מדינית, עד לשלב הסופי בתוכנית להשמדתנו.

או אז, אכן ייאלצו לבסוף אויבינו להסיר את המסיכה ולהראות לעולם מי הם באמת. או אז, כאשר דגלי אש"ף או חמאס יתנוססו מעל עיי החורבות העשנים של מה שהיה פעם ישראל, מי מפייסנינו שישרדו יקבלו סוף סוף את מבוקשם, והעולם באמת יבין. והעולם יכה על חטא. והרבה ייאמר וייכתב בגויים על חילול השם הנורא שנעשה בארץ הקודש, על הזוועה שפקדה פעם נוספת את היהודים, על העוול שנגרם להם על-ידי אויב אכזר וערמומי ועל-ידי עולם אדיש וצבוע. ואנו נשוב להיות היהודים הטובים שפעם היינו, בעלי העליונות המוסרית. יהודים שאותם ייאות העולם לאהוב: יהודים חסרי אונים. קורבנות.

קשה לפרש את התנהגותם של לא-מעטים מעמנו בלי להניח כי בסתר ליבם, בשכבה סמויה במעמקי תודעתם, מניע חולני מעין זה אכן פועל את פעולתו. מן ההיבט הפסיכולוגי הזה, אין הם נבדלים מן הזאטוט הנסער שרב עם הוריו ומביע את משאלתו למות, ובלבד שהם יצטערו על יחסם אליו וזו תהיה נקמתו.

זו דעתי האישית שנתניהו אינו נמנה על קבוצה זו, והוא גמר אומר להרחיק לכת "רק" כמה צעדים ספורים ולכאורה הפיכים לעבר פלשתין, לצורך פיוס הגויים באופן זמני. אך אין זה משנה את העובדה שהוא מוסיף על צעדים משמעותיים שכבר נעשו לפניו, ושהוא פותח פתח, ואף מזמין לחץ, לצעדים עתידיים שיתפתו לקחת יורשיו, והם יסתייעו בנימוקים לא שונים משלו.

וכך הולכת ומתגשמת התוכנית ההתאבדותית של היהודי הגלותי לאחרית הציונות: מדינת ישראל מושלכת לפח האשפה של ההיסטוריה – קורבן על מזבח הצדקנות היהודית.