שקיעתו של העידן האמריקני

השוני בין "האימפריות" הקלאסיות, שלא לדבר על העתיקות, לבין האימפריות החדשות, הוא בין היתר במשכי הזמן. הקלאסיות - במאות 15-19 נמשכו מאות שנים, החדשות במאה העשרים לא הגיעו לגיל מאה. במאה העשרים היו בעצם שתי מעצמות, בחזקת אימפריות. הסובייטית שהחזיקה מעמד כ-70 שנה והאמריקנית שהגיעה לגיל תשעים לערך. קצה הגיעה עכשיו. התפתחות זאת של ביזור העוצמה הכלכלית והמדינית דורשת מישראל מנהיג אשר יתייצב מול העם ויציג בפניו את המציאות ואת הדרך שבה הוא מתכוון להוביל את העם בפרשת דרכים עולמית זאת.

אילו פרנסיס פוקויאמה, הפרופסור היפאנו-אמריקני היה מחכה עשרים שנה עם פרסום ספרו "קץ היסטוריה", מן הסתם לא רק הכותרת הייתה שונה אלא כל הספר. פוקויאמה, מן ההוגים הבולטים בתחום הכלכלה בארה"ב, בישר לנו כי ההיסטוריה (עם הפרדיגמה האידיאולוגית) כפי שהכרנו אותה במאה העשרים, קצה הגיע. המעבר הוא לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרוד בכל מדינות העולם. הרהורי לב.

העולם הוא שונה לחלוטין מכפי שחזה או ייחל פוקויאמה. לא פחות הפכפך ולא פחות מסוכן. להיפך. בעוד שבין שתי המעצמות הקובעות בשעתן - ברה"מ וארה"ב - העניינים היו בשליטה מוחלטת ובמרכזם ההרתעה ההדדית, ושתיהן, אף שלפעמים הלכו על הסף לא עברו אותו, כיום אין כתובת כזאת. וודאי שלא האו"ם והזרוע הביצועית שלו מועצת הביטחון. סין היא דוב גריזלי ענק במערת החורף שלו. היא בעמדת המתנה.

גם אדווארד גיבון, ההיסטוריון הגדול מן המאה ה-18 לא היה מעתיק את כותרת ספרו המונומנטאלי "שקיעתה ונפילה של האימפריה הרומית", מכיוון ששתי האימפריות של המאה ה-20 אומנם שקעו, אך לא נפלו.

ג'ורג' וו.בוש הבן הוא ללא ספק הזָרָז - הקטליזטור - של קץ האימפריה האמריקנית, אך הכרוז שהעמיד את עמו בפני מציאות שונה הוא יורשו בבית הלבן ברק אובמה. בוש לא גרם להתמוטטותה של האימפריה האמריקנית. בדיוק כמו ליאוניד ברז'נייב לא היה אבי ההתמוטטות של הקומוניזם. שניהם האיצו את התהליך. באותה מידה אובמה לא הביא למהפך, אלא רק בישר עליו. הייתה כאן הבשלה של תהליך מצד אחד והכרה בתהליך חדש מצד שני. באותה מידה גם פוטין בישר על עידן חדש, והוא שרוסיה אומנם לא קומוניסטית, אבל בסיום תהליך המעבר היא כבר לא אימפריה אך עדיין מעצמה אוליגרכית שיכולה לבחוש בכף גדולה בסיר הרותח של ההתרחשויות הבינלאומיות.

יחד עם זאת, גם רוסיה וגם אמריקה ניצבות בפני "אימפריה" מסוג חדש - אימפריית הטרור האיסלאמי. זה עכביש מסוכן ללא גבולות. אין לישות הזאת בסיס מוכר בשום מקום והיא מצויה בכל מקום ושולחת זרועות מאיימות לעבר שתיהן ובעצם אל העולם כולו, כולל עולם האיסלאם הלא רדיקלי.

במקביל חל ביזור - דה צנטרליזציה - בכוח הגיאופוליטי הגלובלי. כתוצאה מזה, בריתות אסטרטגיות שהיו מועילות במאה הקודמת, כמעט ואין להם משמעות. טורקיה דרך משל היא חברה בברית הצפון אטלנטית, אנומליה כשלעצמה. אבל מעבר לשֵם הייתה חשיבות לבסיסים האמריקניים בטורקיה, כמו אינג'ירליק, בעיקר נגד הזירה המזרחית של האימפריה הסובייטית - הקווקאזים. כיום, טבעי היה שהיריב החדש הן לא מדינות הקאווקאז שאיתן יש לארה"ב יחסים תקינים ואף טובים, אלא אירן. אך טורקיה, בשל אוריינטציה חדשה של ראש ממשלתה ארדואן, יש לה דווקא אינטרס בחימום היחסים עם אירן. ואם עדיין יש חשיבות לבסיסים נגד אפגניסטן, כשהמלחמה הזאת תסתיים, בצורה כזאת או אחרת, גם גורם זה לא יהיה עוד בר משקל ממשי. זה חל גם במידה רה לגבי סוריה שהפכה ממצורעת למבוקשת.

והבעיה בעצם היא לא רק אירן, שכן מדובר בממשלה, אף שהיא איסלמיסטית, היא אינה פרועה חרף רטוריקה בזויה וצורמת. היא ערמומית, כמו תושביה וסוחריה בכל מקום בעולם, אך היא שקולה מאוד בכל הקשור לחציית קווים. החשש הוא מפני זליגה של חומרים לידי אותה אימפריה מתעתעת ששמה אל-קאעידה. להערכתי הסכנה נשקפת אולי יותר ממדינת גרעין אחרת, ידידת ארה"ב-פקיסטן, מאשר מטהרן. יש בפקיסטן גורמים איסלמיים קנאים, ובשעתו דיברו אף שאלה מצויים בקרב שירותי המודיעין שלה, אשר משתפים פעולה עם ארגון איסלמי מסוכן זה.

ביזור מדיני- כלכלי

אם המושגים הגלובליים השתנו, זאת מכיוון שהמציאות השתנתה לחלוטין. זה אמור גם לגבי אירופה. אירופה, חברה מייסדת של הברית הצפון אטלנטית, אינה זקוקה עוד לכוחות האמריקנים לשמור עליה מאימת הקומוניזם, שלא קיים עוד. גם הגורם הכלכלי האמריקני נחלש. האיחוד האירופי, אף שהוא עדיין שותף איתן של הכלכלה האמריקנית, הוא אינו תלוי בה יותר מאשר נגיד ברזיל, או הודו, שלא לדבר על סין. כיום כולם קשורים בכולם. היחסים המתהדקים בין אירן לבין טורקיה הם לא בגלל היות שתיהן בעלות אוכלוסיה איסלאמית דומיננטית, אלא חרף עובדה זאת. שכן בעוד הרוב המכריע של אירן נמנה עם האיסלאם השיעי, הרוב המכריע בטורקיה שייך לאיסלאם הסוני - היריב הגדול של השיעה. הסיבה היא, בין היתר, כלכלית וגם מדינית.

בל נשכח כי לאחר מלחמת העולם השנייה היו שתי מעצמות כלכליות חזקות בעולם. הראשונה - הכלכלה האמריקנית בתוך ארה"ב שסמלה היה ה"וול סטריט" והשנייה - החברות והאינטרסים הכלכליים של ארה"ב באירופה. לא עוד. גם כאן הפגיעה הקשה בקודש הקודשים האמריקני - הבורסה הניו-יורקית - לא הייתה פגיעה פתאומית. גם כאן הייתה הבשלה. התוצאות היו בלתי מנמנעות.

תיאודור רוזוולט - הנשיא ה-26 של ארה"ב בראשית המאה ה-20 היה הנשיא האמריקני של המקל-speak softly and carry a big stick - דבר ענוגות ושא איתך מקל גדול. אובמה הוא הנשיא של הגזר. בין היתר משום שזה לא אותו מקל חובלים. אם ניקח כדוגמה את אירן. לאמריקה יש מעט מאוד כדורים בקנה. היא מעדיפה לחץ אחר - פסיכולוגי, כלכלי - והיא זקוקה לבעלות ברית בזירה הזאת. הוא לא נטול השפעה לחלוטין, אך הוא לא ישנה את בסיס המדיניות של טהרן. אירן, כפי שנכתב, בין היתר על-ידי כותב מאמר זה, לא תיהפך למדינה גרעינית בעתיד הנראה לעין. היא תגיע לסף הגרעין ותעצור. ואז, בבוא מועד, כמו נצרה - ניתן לשחרר אותה מהר מאוד. זאת התפתחות בלתי נמנעת. זה ועוד. אילו אותה אירן בראשות השאח, הייתה מדינת גרעין כמו פקיסטן והודו, אמריקה הייתה משלמת מס שפתיים נגד הפצת נשק גרעיני אך משלימה כפי שהשלימה עם פקיסטן גרעינית, שלא לדבר על ישראל, שלה על-פי הז'רגון העוקף הצנזורה שלנו, מייחסים עוצמה גרעינית. אירן היא מעצמה לא פחות חשובה מפקיסטן, אבל בראשה עומדים קנאים ואין אופוזיציה אפקטיבית שתוכל להחליף אותה בקרוב.

גם בתפוח האדמה הלוהט של הסכסוך הישראלי פלשתיני, אמריקה אינה יכולה, גם לו רצתה, לכפות הסדר. בין היתר מכיוון שמדובר בשתי לקוחות שההיגיון לא תמיד מעמיד בצל את האמוציות. גם מבחינה זאת ישראל היא מדינה מזרח תיכונית, עם כבוד עצמי, הגמוניה דתית וכיו"ב סממנים של המזרח, וקואליציה משונה. מאחוריי הפלשתינים עומדות מדינות ערב המתונות, ובאחרונה גם מדינות באירופה. מאחורי ישראל עומדים שיקולים פוליטיים פנים אמריקניים, ביניהם הקהילה היהודית החזקה, במאזן הכוחות בין הממסד והקונגרס, בייחוד במערכת הבחירות, ואלה נערכות מדי שנתיים.

עם כל זאת, אמריקה כיום איננה כפי שהייתה. במוסף סוף השבוע של מגזין ד'מרקר מן ה-21 בספטמבר, מתייחס העורך הראשי של ד'מרקר, גיא רולניק, לאירועי ספטמבר. גם הטרור במגדל התאומים וגם אירועי הוול סטריט. אני כידוע קורא נאמן של מאמריו המשובחים של רולניק, אבל זה לא אומר שאני מסכים עם כולם. וככה הוא כותב בין השאר: התאומים נפלו? אבל ארה"ב חזרה לשלוט בעניינים. סאדם חוסיין חוסל, שותפיו כנועים ולמעט אירן רוב העולם הערבי עדיין מציית להוראותיו של השוטר האמריקני. אילו חשבתי כמוהו לא הייתי כותב את המאמר. רולניק שמפנה תשומת לב הקוראים לסרט החדש של אוליבר סטון "וול סטריט - הכסף מדבר",(סרט ההמשך לראשון בכיכובו של מייקל דאגלאס) משתמש הפעם במשפט אחד בדומה למצלמה במה שנקרא בשפה המקצועית a
quick pan כלומר מינוף אופקי מהיר של המצלמה. בצילום כזה, פרטים רבים הולכים לאיבוד.

בעירק המערכה האמיתית. השלטון במדינה שסועה זאת, חברתי ודתי - רק מתחיל ונוספה לו בעיה שכנה כמעט - אפגניסטן, אשר נטלה את הבכורה מעירק בקבורת בניה של אמריקה. יתר על כן, רוב העולם הערבי לא מציית לאמריקה. יש לו אינטרס קוניונקטוראלי בתמיכה האמריקנית מול הסכנה שנשקפת לו במפרץ הפרסי, במקורות הנפט ובעולם המוסלמי כולו, מאירן ושלוחותיה. זה אינטרס אנוכי וזמני. ארה"ב לא חזרה להיות השוטר העולמי. ודאי שהיא לא הייתה כזאת עד ל-1990 בעידן הקומוניסטי. וגם מאז היא לא הייתה שוטר. מכל מקום לא עם מקל של תדי רוזוולט.

יש בקרבנו וגם בקרב יריבנו הקרובים שמייחלים לחולשה הזאת. אני מצר עליה. אמריקה חזקה היא הערובה הטובה ביותר לסדר עולמי טוב יותר, פתוח יותר, חופשי יותר. עם זאת צריך להביא בחשבון שאותה אמריקה שונה מאוד לאחר תקופת הבחירות מאשר במהלכן. אנו, למשל, מחקים את הקרקס של מערכת הבחירות בארה"ב. אבל יום לאחר הבחירות הקרנבל שם נגמר ומתחילים במלאכה. לא אצלנו. אצלנו הוא נמשך כל הזמן. משום כך אם לאורך זמן אנו נוסיף לסמוך על הפוליטיקה הפנים אמריקנית, זאת תהיה תפיסת דומינו שתתמוטט. שום מפלגה ושום גורם פוליטי או כלכלי בארה"ב לא תומך בכיבוש. עידן הכיבושים נגמר ומבחינה זאת החולשה של המעצמה האמריקנית עלולה לפעול כבומרנג נגדנו. יש דברים שיש לגביהם קונצנזוס, גם פנים אמריקני וגם בינלאומי. ההתנגדות לכיבוש הוא אחד מהם.

היום, כאשר אין מעצמה ששולטת בעולם, יותר מאשר פעם כאשר היו שתי המעצמות הגדולות ולכול אחת מהם היו לקוחות - הערבים של ברה"מ ואנחנו של ארה"ב, המצב השתנה. גם כאן יש גבול. אנו, עם כל יכולתנו, הביטחונית והכלכלית, תלויים בעולם, בעיקר באירופה ובייחוד - ככורח חיוני - בארה"ב, מכול בחינה שהיא, ביטחונית וכלכלית. בלי עמידתה של אירופה מאחורינו ומבלי תמיכתה של אמריקה בנו - מדינית ובעיקר ביטחונית - ישראל כמדינה יהודית לא תוכל לשרוד. ארה"ב גם אם היא אינה אימפריה ועידן "פקס אמריקנה", הסתיים, רחוקה מאוד מלהיות קוטלת קנים. היא עדיין המעצמה הגדולה ביותר מכל בחינה שהיא. לפחות עד שהדרקון הסיני ייצא מן המאורה שלו. מכאן שבמקום שנתעקש שהפלשתינים יכירו בנו כמדינת העם היהודי, אבסורד לעצמו, שכן מי זקוק להכרה כזאת, מוטב שנעשה בפועל מה שמתבקש ומתחייב כדי שנשרוד כמדינה יהודית בעידן החדש.

אם זקוקים היינו לתזכורת זאת באה מפי הנשיא אובמה בהופעתו אתמול, יום ה-23 בספטמבר בעצרת האומות המאוחדות. מי שרצה להתלות בנושא ההקפאה כקוץ אמריקני - מצאה אותה. מי שרצה למצוא בנאום הזה התחייבות לביטחונה של ישראל כמדינת העם היהודי, מדינה השוכנת לבטח בצד מדינה פלשתינית שתצטרף כחברה באו"ם - מצא אותה גם כן וביתר שאת.

זאת המשימה של מנהיג לאומי, להוליך את העם, לא בכחש, אלא בראיית המציאות החדשה, שהיחלשותה של אמריקה, לצערי, היא חלק ממנה.