שבועיים+ בתאילנד

את השבועיים הראשונים לטיול ביליתי בטיול ג'יפים של טאנה בצפון המדינה ומקום קסום בצפון מזרחו של האי פוקט - מפרץ פו שמו. על שניהם ברשימה אחרת. לקראת הסוף הגעתי לבנגקוק, שהיא שוק אחד גדול. מספר הרוכלים הגדול ביותר בעולם למטר מרובע. אין רחוב בלי "באסטות". דוכני אוכל, פירות, ביגוד, מוצרי חשמל ותעודות מזויפות. הכל ברחוב.

מבנגקוק התחלנו לצאת לטיול לאזור קנצ'נבורי. בהיותי בטלן ידוע, לא רציתי לשכור רכב ולהסתבך בנהיגה בצד שמאל של הכביש באזורים מסובכים ללא שילוט באנגלית. נזכרתי בבנותיי וב"תלך לקשר הישראלי". אז הלכתי. בקצהו של רחוב קואסן הסואן והמסריח ראיתי בניין עם שלטים רבים בעברית. על אחת החנויות היה כתוב "הקשר הישראלי". על-אף ריבוי הצעירים במקום, העזתי בגילי המופלג להיכנס ולחפש פתרון. כשראיתי את הרכב האוכלוסיה, חשבתי שמהר מאוד ינפנפוני בחוסר סבלנות. להפתעתי, הצוות קידמני בברכה ובסבלנות אין קץ, שאל, התעניין ביקש לשמוע רשמים משהותי בתאילנד עד עתה, ורק לבסוף הציע לנו טיול לקנצ'נבורי. "תגיעו ב-09:30. אתם יכולים להשאיר את המזוודות כאן ללא תשלום, אלו תמונות של המלון שתשהו בקנצ'נבורי. לא, זה לא מלון 5 כוכבים, אבל הסביבה נהדרת. בריכה צמודה, בר, אוכל (גם ישראלי), מסאז' של חצי שעה ללא תשלום, והכל על שפת הנהר" - אמרו דרור ומני. טוב, קניתי.

למחרת הגענו בזמן ל"קשר הישראלי". תאילנדי חמוד קיבל אותנו והובילנו אחר כבוד למיניבוס חדיש וממוזג (בלי זה, אי-אפשר בתאילנד). ההרכב האנושי בוואן היה מעניין. אם ושתי בנותיה הבוגרות. שלוש צעירות המבלות כבר כמה חודשים במקום, שני זוגות של צעירים ואנחנו, וכמובן מדריכה חייכנית וחיננית - נאן שמה. המכונית נוחה לנסיעה ממושכת.

תוך שעתיים הגענו לקנצ'נבורי למלון "קמיליה". התיאור היה מדויק. המקום מקסים. ממש שכיית-חמדה. החדרים סבירים. הצעירים די התלהבו. אנחנו, הזקנים יותר, כבר ראינו חדרים טובים יותר בחיים.

אחרי ארוחת צהריים קלה (חומוס עם פלאפל, שניצל וצ'יפס או פאד תאי ושתייה קלה) יצאנו לדרך לספארי. ההתחלה הייתה קצת מקוממת. אותי לפחות. טיגריס ענק שכב מסומם כולו על כן מיוחד, כאשר כל מבקר יכול לגשת וללטפו ללא חשש אל מול תקתוקי המצלמות שלו ושל חבריו. תחושה של צער בעלי-חיים הייתה לי ושמחתי שקטע זה הסתיים במהירות. הביקור נמשך במופע תנינים מאלף, כאשר המאלף מגיע עד כדי הכנסת ראשו אל בין מלתעותיו של התנין. אני, אגב, לא הייתי מנסה לחקותו.

מהתנינים עברנו למופע פילים שרקדו, קדו קידות, הניפו את מאלפיהם באוויר ואף שיחקו בכדור, הם היו ממש יוסי בניון. הפילים סיימו. שוב צילומים וכיו"ב, ובמרחק פסיעה היו תוכים גדולים מאוד וידידותיים, שאיפשרו לכל מבקר לחשוב שהוא רובינזון קרוזו ולהצטלם כאשר זוג תוכים על כתפיו. הביקור בספארי נמשך בנסיעה במיני אוטובוס שחלונותיו פתוחים תוך כדי מעבר בסמוך לאריות וללביאות, לנמרים ולחיות טורפות אחרות. גולת הכותרת הייתה מפגש עם ג'ירפות. האוטובוס הגיע לסביבת הג'ירפות ונאן המדריכה נתנה לכל אחת ואחד צלחת גזרים. תוך שניות ספורות התמלא חלל המכונית בצוואריהן ובראשיהן של ג'ירפות שביקשו לטעום את מטעמי הגזרים של מטיילי "הקשר הישראלי". ממש מדהים. הג'ירפות שבעו והמטיילים חגגו.

מהביקור בספארי עברנו לפיסת נוסטלגיה. אני, כיליד שנות ה-50, מכיר מילדותי את הסרט "הגשר על נהר קוואי" עם השריקה המפורסמת של שבויי בנות הברית ביציאתם לעבודת הפרך בסלילת מסילת הברזל עבור היפנים. אין כמעט אדם בשנות ה-50 וה-60 לחייו, שלא שרק את הנעימה לבת (וגם בן) זוגו כדי שתרד לחצר לנשיקה סודית (כאשר ההורים לא יודעים). היעד הבא, מספרת המדריכה נאן למטיילי "הקשר הישראלי", הוא הגשר על נהר קוואי. מעניין שיש בין נוסעי המיני-ואן מי שאינם יודעים בדיוק במה מדובר. אני מגייס את זכרוני, ובעיקר את ידיעותיי בהיסטוריה, ומסביר למקצת מהמשתתפים מהו הסיפור שמאחורי הגשר וכי כמאה אלף איש איבדו את חייהם בבניית המסילה שהגשר הוא חלק ממנה. ברובם בני אסיה ומקצתם בין אלפיים לשלושת אלפים שבויי בנות הברית. הגשר הופצץ בסופה של המלחמה ושוקם רק לאחריה.

המקום הפך לאתר תיירות מרשים. שוק מתנות ובגדים מזויפים במקום והמוני תיירים. הקשתות המעוגלות בגשר הן מהבנייה המקורית, ואילו החלקים המרובעים הם מרכיבים בגשר המשוקם אחרי ההפצצה. בליל של תיירים מצטלם בכל זווית על הגשר: נזירים בודהיסטים, אמריקנים, בריטים ואוסטרליים לצד יפנים וגרמנים. אצלי, כל הזמן מזמזמת בראש נעימת הסרט ותמונות שונות עולות במוחי. הפעם, "הקשר הישראלי" הפך אותי לצעיר בשלושים שנים למשך כשעה.

את הלילה עשינו במלון "קמיליה". שוב ארוחה מגוונת עם אפשרות בחירה לאוכל ישראלי או תאילנדי (אני בחרתי בתאילנדי). שחייה לילית בבריכה תחת גשם מונסון שוטף, ישיבה רומנטית על ספסל המוצב על גדות הנהר המקומי, ובסוף שינה בחדר ממוזג ומקורר, שאת המקלחת אני הייתי בונה אחרת או משדרג על-אף שסיפקה מים חמים.

הבוקר מיועד לביקור בשעת המפלים. נסיעה של שעה מביאה אותנו לאזור יפהפה המוקף בחורש טבעי ובמרכזו נחל סואן. נאן מזהירה שלא להרגיז את הקופים החיים במקום. לי זו נראית אזהרה מוגזמת. מה פתאום קופים באמצע נחל שופע מפלים ובריכות. מתברר שנפלאות תאילנד נעלמות מעיני. אנו צועדים בסבך העצים במעלה הנהר ומעלינו קופים קטנים המשחקים זה עם זה ולעתים מגיחים קרוב אלינו להתבונן במתחריהם ההולכים על שתיים. אנו מגיעים למפל השני, שלצידו בריכה טבעית גדולה. אנחנו (רעייתי ואני) מחליטים להישאר ולשחות, האחרים ממשיכים למפלים האחרים. המקום נראה כמו גן-עדן. דגים מדגדגים כל הזמן ברגליים בשהות במים, מפל גדול עושה מסאז' טבעי נהדר לגב וקופים מתרוצצים כל הזמן סביבך. רק תיזהר שלא להשאיר אוכל בשקיות, כי הקטנים האלו קופצים מיד וחוטפים כל מזון הנמצא בשקיות הניילון. כיף לא נורמלי.

שיגעון הטיול בקנצנ'בורי מסתיים בביקור מקסים במסע פילים. ב"קשר הישראלי" אמרו לנו כי חלק זה בטיול הוא "אמבטיה עם פילים". למען האמת, זה נראה לי קשקוש בלבוש. להפתעתי, הגענו לשמורת טבע ועלינו למסע על פילים. התאילנדי שנהג בפיל שר לנו בדרך בעברית את "פיל פילון" ומדי פעם רצה לקרוא "יאללה בית"ר". תוך שניות לימדתי אותו כי צריך לקרוא "אדום עולה". אחרי סיבוב על גב הפיל, הגיע הרגע של "רחצה עם הפיל". אני ותומר (צעיר מראשון לציון) לא פחדנו ועלינו לבושים בבגדי-ים על גבו החשוף של הפיל ופסענו ביחד, שלושתנו, אל תוך מי הנהר. מיד שנכנסנו, מלמל התאילנדי משהו לפיל וזה נשכב על צידו בנהר וניסה להפילנו לתוך המים. משל, כפי שאמרו לנו מראש, רצה לעשות איתנו אמבטיה משותפת. את תומר הפיל מיד. אצלי זה הלך לו רק בניסיון השני. לא ויתרתי, עליתי שוב על גבו ונעמדתי עליו בתנועת ניצחון. הפיל לא ויתר והכניס את החדק למים, כיוונו לאחור, והתיז מלוא החדק עלי. אני ראיתי בזאת ניסיון נואש של הפיל לצמצם ממדי תבוסתו.

אחרי מקלחת קצרה במקום יצאנו בדרכנו חזרה לבנגקוק. הגענו לבנגקוק ונכנסתי למשרדי "הקשר הישראלי" מרגיש חובה להגיד תודה. תודה על חוויה מיוחדת. תודה על שירות מצוין ותודה על יומיים מרגשים.