על מה נשתברו הקולמוסים של דימיטרי שומסקי

ערב תעמולה על מדינת כל אזרחיה במסווה אקדמי

אנו מוזמנים לבוא בהמונינו לאירוע אקדמי מרגש ויוצא דופן [ראה הזמנה מטה], שאינו אלא כינוס תעמולה ענייני ומתוחכם, בנושא: "מדינת כל אזרחיה חדשה במזרח התיכון הישן: איום או מציאות?". לא. אין הכוונה למהפכה או לרפורמה בלבנון המשוסעת ורדופת אירועי הדמים. ואם נרחיק לאירופה הנאורה: לא עסקינן ביוגוסלביה שאיננה כבר עימנו; וגם לא בצ'כוסלובקיה שהתפרקה משום-מה לשתי מדינות לאום. הכוונה היא לאירוע עתיר מילים במכון ליאו בק בירושלים, בערבו של יום ה-14 באוקטובר 2010.

באירוע זה, אנו נקראים לשבת ערב תמים במחיצתם של מלומדים בעלי שם מן האוניברסיטאות העבריות בירושלים, ברמת-גן, בבאר-שבע, אשר מממנת אותו ביד רחבה (כן!) מדינת ישראל. ועלינו להקשיב בשום שכל לדברי שבח והלל לספרו של הד"ר דימיטרי שומסקי, "בין פראג לירושלים", שראה אור אשתקד בהוצאת מרכז זלמן שזר (לא. לא נעירנו מקברו לחזות בתנועתם של מנציחי שמו) ומכון ליאו בק (גם כן, ודי לחכימא). חתן הערב הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, וגם פובליציסט לעת מצוא בעיתונים חשובים, כמו הארץ.

מדינה דו-לאומית בארץ ישראל

לכאורה עוסק הערב בנושא היסטורי שאבד עליו הכלח, ואולי לא: ההצעה להקים בארץ ישראל מדינה "דו-לאומית" שתורכב מיהודים ומערבים, וגם שכחנו - צ'רקסים, בוסנים, ארמנים ועוד, ולאחרונה גם פיליפינים, תאילנדים, סודנים ועוד. הרעיון התגבר אצל אינטלקטואלים יהודים, שהגיעו לארץ ישראל מטעמי ציונות, אך נדהמו מן הנסיבות הדמוגרפיות והשלכותיהן, כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת. ושומסקי, הגם שנכתבו על פרשה היסטורית זו מחקרים וספרים רבים מלוא המדף בספרייה הנאה בהר הצופים, מצא לנכון גם הוא, לשבר את קולמוסיו עליה.

שליחם של אינטרסים זרים למדינת ישראל

בהודעות לתקשורת על ספרו נאמר: "בין פראג לירושלים טוען שהאידיאולוגיה הדו-לאומית של יוצאי פראג חברי 'ברית שלום' שיקפה את המציאות הרב-לאומית של זמנם. דווקא דגם מדינת-הלאום, המבוסס על חתירה לחפיפה בין לאום לטריטוריה, היה בבחינת תבנית אוטופית, ולא הדגם הדו-לאומי, כפי שמקובל במחקר. המאה העשרים, שבמהלכה התממש הדגם החד-לאומי במרחבים רב-לאומיים במרכז אירופה ובמזרח התיכון, הייתה אפוא עידן של מימוש האוטופיות, על אפה ועל חמתה של המציאות".

מבט לא חטוף על הפסקה הזו ועל נוספות, מגלה שקולומוס פיפיות אחוז בידו של שומסקי, והוא מנטף בו מעל ראשינו: מחד-גיסא, מדינת לאום שווה אוטופיה, היא משאת נפשן של תנועות השחרור, ואילו מדינת רב-לאום (קיסרות או אימפריה) "משקפת" מציאות "זמנם", גרועה אם לא נפשעת; אך מאידך-גיסא, מחויבת המדינה (ישראל) לתת ביטוי שווה לכל אזרחיה; כי היא דמוקרטית, והיא גם מוסלמית, וגם נוצרית וגם יהודית, כי ככה זה יפה ונכון, ו"אירופי" עדכני. כאילו. פה אחד דובר רב-לאומיות/תרבותיות/דתיות - ופה שני דובר מעט - גבולות טריטוריאליים לקבוצה אתנית. מה שמתאים לומר כאן/עכשיו... לא מתאים לומר שם/מחר/אתמול... העיקר לקדם את "האג'נדה", ולגייס עבורה בלי לעפעף את הרצל וז'בוטינסקי, ואולי גם את הרב מוהליבר ואת הפרופסור איינשטיין...

ומכאן ואילך, נולד שומסקי המצביא והמדינאי, או שמא יועצן של מדינות אחרות ומשרתם של אינטרסים זרים, ומכל מקום בר-סמכא מפואר בענייני ציונות, אשר טרוד בשאלה (ציטוט מכותרת מאמרו בהארץ, 29.9.10): "איך לגרום ליהודים בישראל להסכים לחלוקת הארץ, בלא לערער על זכותם עליה". ובמילים אחרות: איך נזיז את השליטה הישראלית לגבולות 67', בלי שהאוכלוסיה היהודית הישראלית תרגיש נפגעת מכך, מסיבותיה, מרגשותיה ומאמונותיה שלה. או בווריאציה על אמרתו הישנה והנודעת (וכמה חצופה ומאוסה!) של עמוס עוז: "איך נאנוס את התודעה הציונית, וגם נתן לה להרגיש שהיא נהנית מזה?"!

כן. מצבה של מדינת ישראל מורכב וסבוך מאין כמוהו בעת הזאת. השליטה שלה בחבלים יהודה ושומרון מעוררת בעיות וקושיות רבות. אבל לא שוכנעתי בכנות המניעים של שומסקי, שולחיו ואוסף האינטרסים שהוא מנסה לייצג. יהודייה פשוטה כמוני לא מבינה ניסיונות מלאכותיים ומגושמים, כמו של שומסקי ומרעיו, לחדור אל התודעה היהודית והישראלית ולכבוש אותה בביתה.

זהו.

זהו? ואולי, זה סתם ייחוס מופרז? אולי שומסקי רק רוצה "להיות" היכן שהוא; ולהיפטר סוף-סוף מן ה"לאן" שאין לו סוף?