מורשת היא אסופת רעיונות שכתבו ו/או השמיעו הוגי דעות נחשבים, אנשי רוח או מנהיגים. אם מגבשים אותם, מגלים דרך.
סיסמת הבחירות של קדימה ב-2006 הייתה "לאורו נלך". במקרה של
אריאל שרון, הדרך שהתווה לחברי מפלגתו הייתה מוארת, מכאן הגירוי ללכת לאורו. וכדי לסלק חשש מליבם של חסידיו, עמרי הבן הלך והגיע. אחריו
אברהם הירשזון.
אהוד אולמרט עדיין צועד, אך אל דאגה - גם הוא יגיע.
המורשת של רבין יותר בעייתית, מפני שיש מחלוקת על קיומה. המכחישים אותה טוענים שהיא המצאה צינית של אלה החפצים בהאדרת שמו. לעומתם, המאמינים בקיומה טוענים שמורשתו, בשקלול אסופת הרעיונות אותם השמיע בטרם עלה בסערה השמיימה - היא השלום. אם תלכו בדרך אוסלו תגיעו אל השלום. הלכנו בה, ונתקלנו לעיתים קרובות מדי באנשי זק"א שליקטו את מה שפרס כינה "קורבנות השלום".
ולמרות האמור לעיל, במאמץ לא גדול הצלחתי לקושש שלוש תובנות שמיוחסות לרבין, שלעניות דעתי, ניתן ואפילו מומלץ לארוז אותן בקופסה מהודרת, ועל האריזה לכתוב: מורשת רבין. מי שיפתח את הקופסה, יגלה שגם שיכורים יכולים להנפיק מרגליות.
|
|
|
הפוליטיקה הישראלית ידעה מריבות ושנאות רבות. דומה ששיא השנאה והתיעוב שייך לרבין. תיעובו את פרס היה כל-כך חזק, עד כי נאלץ לבלוע כדור נגד בחילות, כל אימת שביומן האישי שלו היה רשום סידור שמבטיח את פרס ברדיוס של חמישים מטר לפחות. ולמרות זאת, הוא לא נטש. 15 שנות תיעוב (1992-1977) הושיבו אותו בספסלים האחוריים, עד שהגיעה שעתו. באמירתו "בית לא עוזבים", הוכיח נאמנות למפלגה ובעיקר למצביעיה. עריקה של נבחר ציבור עם המנדט, היא גניבה לכל דבר ועניין. המנדט שייך למצביעי המפלגה. על הנאמנות הזאת אני מסיר בפניו את הכובע. חבל שכלבי השמירה מגלים יחס אמביוולנטי לגנבי מנדטים.
|
|
|
|
האמירה הזאת הכילה בוז עמוק לפוליטיקאי מאוס, שלא נעלב מכלום, ולא מעניין אותו כלום חוץ משררה. מהבחינה הזאת, הבוז של רבין כלפי פרס, הוא הבוז שלי. תאוות השררה של האיש הזה היא אינסופית. מבחינתו, יש רק רעיון אחד יותר מבעית מפרישה - התפטרות. אחריותו לתוצאות אוסלו לא הזיזה לו את קצה הציפורן. העובדה שאין דמוקרטיה בעולם שבה קשיש בן 83 מציג מועמדות לקדנציה של 7 שנים, לא מעניינת אותו. כשאשת נעוריו אמרה לו בטרם יציג מועמדות, "שימון די!" - השיב לה: אני לא מתעסק בזה. היא הבינה והעמידה מולו אולטימטום: או אני או הנשיאות. מה שסוניה לא הבינה, של"נרקומנים" לא מציבים אולטימטום. הם לעולם לא מתלבטים...
|
|
|
את האמירה הזאת הוא השמיע כשהסביר את מסירת ה"זכות" לרדוף מחבלים לשותפו לפרס אוסלו, יאסר ערפאת. האמירה הזאת ספוגה בתמימות ובתסכול. הוא רצה להילחם בטרור כמו שרק הוא ידע, אלא שחבורת מלשנים מעמותת "בצלם", וחבורת צדקנים מבג"צ, שמו מקלות בגלגלים. תמימות - משום שבאותו זמן הוא לא ידע שהפרטנר עם הלסת הרוטטת יעבוד עליו. וזה בדיוק מה שהיה.
למעריציו ולמוקיריו של רבין אני מציע לאמץ את המורשת הזאת שיכולה לעורר הזדהות גם בקרב רבים מאנשי הימין שרואים באוסלו, אם כל חטאת, בפרס - אבי אוסלו, ובבג"צ ובבצלם - שני גורמים מפריעים...
|
|
| תאריך: |
21/10/2010
|
|
|
עודכן: |
21/10/2010
|
|
|
יגאל עמיר
תפוס כינוי יחודי
הרווח הנקי ברבעון טיפס ב-12% ל-101 מיליון ש"ח, אך קופת המזומנים התכווצה ב-81% ל-119 מיליון ש"ח 
