כהנא חי בימין הקיצוני

עשרים שנה מאז שנרצח בידי מתנקש ערבי, עדיין משמשת דמותו הנערצת של הרב מאיר כהנא נר לרגליהם של ממשיכי דרכו בימין הקיצוני. חסידיו השוטים של מייסד "הליגה נגד השמצה יהודית" ותנועת "כך", החיים עימנו היום, אינם בוחלים לאמץ אל חיקם את תורתו הגזענית והאנטי-דמוקרטית, כפי שהוכרזה בשעתה על-ידי בית המשפט העליון.

"חוק הנאמנות", שאותו בישל אביגדור ליברמן, אינו אלא וריאציה אלגנטית-יחסית למצעה הגס של תנועת "כך" מן העבר. מה שהגה מנהיגה עוד לפני 30 שנה, הופך עכשיו למציאות חיה בשטח. גם רעיון הטרנספר שבצידו - מכבסת-מלים יפה יותר ל"גירוש אוכלוסיה" - אותו הגה לראשונה כהנא, ושאומץ מאוחר יותר על-ידי רחבעם זאבי, עדיין לא שבק-חיים. הוא רק הפך ללגיטימי בידיו האמונות של איווט, ולא רק שלו. גירוש הערבים משטחי ארץ ישראל ושלילת זכויותיהם האזרחיות, הפכו, למעשה, למשאת-נפשו הכמוסה של הימין הקיצוני כולו.

מטרה משותפת

התקווה הגדולה לחיסול הגזענות, שהתעוררה עם הסתלקותה של תנועת "כך" מן המפה הפוליטית, התגלתה מהר מאוד כתקוות-שווא. היא פשוט נגוזה כלא הייתה. עדות לה היא הלגיטימציה שלו, שרק הולכת ומתקבעת. רצח "גנדי" ושתי האינתיפאדות, הם אלה שמזינים אותה. היא קיימת לא רק בשוליים הפוליטיים. על קירות-בתים רבים ברחבי הארץ שוב חוזרות ומתנוססות סיסמאות הגרפיטי השחור של פעם, בנוסח "כהנא צדק", "הכל בגללך חבר", ובהזדמנות חגיגית זו גם הקריאה של "ישוחרר יגאל עמיר".

הבעיה עם ממשיכי דרכם של הכהניסטים היא יחסם העוין וחסר הפשרות לערבים. כל ערבי באשר הוא נחשב בעיניהם לאויב, ולכן ערבי טוב הוא רק ערבי מת. זהו ליבוי-יצרים שיטתי, על יסוד לאומני-אתני, שהשלכותיו הן איבה ומדון לצמיתות.

ככל שמדובר בניווט של אוכלוסיה ערבית אל מחוץ לגבולות הקיימים, כהנא ו"גנדי" שאפו, פחות או יותר, לאותה מטרה. הם רק ניסחו את הרעיון באורח שונה. כהנא היה מוכן להרחיק לכת אל מעבר לרעיון הגירוש ובכך הצטייר כגזען עד הסוף. מבחינתו אפילו צריך היה לאסור את קיומם של יחסי-מין בין יהודים לערבים כדי "לשמור על טוהר הגזע". "גנדי", לעומתו, דגל אומנם אף הוא בטרנספר, אבל היה פיקח דיו כדי לכסות את רעיונותיו באצטלה של מונחים כשרים יותר. ובדרכו של גנדי הולך גם הימין הקיצוני במהדורתו העכשווית.