54 שנים לטבח בכפר קאסם (ב')

ב-29.10.1956, בשעות הצהריים, כמה שעות לפני שפרצה המלחמה, כינס רב סרן שמואל מלינקי, מפקד גדוד במשמר הגבול, את קציניו לקבוצת פקודות. שמואל מלינקי הבהיר לקציניו, שמרגע זה הגדוד מסופח לחטיבה בפיקודו של אלוף משנה יששכר שדמי. המשימה המוטלת על החטיבה, בה משתלב הגדוד, היא הטלת עוצר בשמונה כפרים במשולש, כי עומדת לפרוץ מלחמה.

אולי רבים אינם יודעים שבאותם ימים האוכלוסיה הערבית בישראל הייתה נתונה תחת ממשל צבאי. וממשל צבאי פירושו אין נכנס ואין יוצא מהיישוב ללא רישיון. יש עוצר משעה תשע בערב עד שש בבוקר. בדיון בקבוצת הפקודות הורחב העוצר לצו מיוחד, לפיו "החל מהשעה חמש אחר-הצהריים אסור לאנשים לשהות מחוץ לבתים. דקה אחת אחרי חמש יש לירות כדי להרוג בכל מי שיימצא מחוץ לביתו בזמן העוצר".

מסתבר, שבקבוצת הפקודות ישבו קצינים ששאלו שאלות. השאלות היו במקומן, אבל התשובות הן כתם על המערכת הצבאית שלנו. אינני יכול לעכל איך בשפה העברית הצטרפו אותיות עבריות למילים, ומילים עבריות הצטרפו לכלל משפט בשפה העברית המתיר לרצוח נשים וילדים.

לשאלת מפקד מחלקה, סגן אריה מנשס - "מה עם החוזרים מהעבודה שלא יודעים על העוצר, הם יצאו לעבודה, כאשר בידיהם רישיונות יציאה מהמושל הצבאי?" תשובת רב סרן שמואל מלינקי היתה: "אללה ירחמום". סגן אריה מנשס חזר ושאל: "מה בקשר לנשים וילדים?" ורב סרן שמואל מלינקי ענה: "בלי סנטימנטים, העוצר חל על כולם". סגן יהודה פרנקנטל שאל: "מה לעשות עם הנפגעים?" והתשובה שקיבל היתה: "אין לטפל בהם".

ממצאי הדיון הזה עמדו בפני השופטים, שגזרו את דינו של רב סרן שמואל מלינקי ל-17 שנות מאסר. רק שר המשפטים מיהר להמליץ על חנינה, ונשיא המדינה כעבור כמה חודשים חנן וסלח. אך נראה לי שהשפה העברית לא תוכל לסלוח שאותיות עבריות חברו למילים שנתנו הוראה לרצוח נשים וילדים, לרצוח 47 פועלות ופועלים, שחזרו מהעבודה בשדות, אליה יצאו כשבידי כל אחד רישיון יציאה מהממשל הצבאי. רב סרן מלינקי ידע, שבשדות לא ניתן היה לשמוע על פקודת העוצר, שהוקדם לשעה חמש, ובכל אופן התעקש שהפקודה תהיה ברורה: לירות בכל אחד שחוזר מהשדות.

סגן אריה מנשס קיבל על עצמו אחריות לביצוע העוצר בטירה. סגן בנימין קול פיקד על ג'לג'וליה, סגן פרנקנטל על טייבה, קלנסווה, ביר א-סיכה ואיבטן. אל כל הכפרים האלו הגיעו פועלות ופועלים מהשדות ומיישובי הסביבה אחרי השעה חמש. הקצינים הבינו, שמדובר באנשים שלא יכלו לשמוע על תחילת העוצר בשעה חמש. לכן כל מי שהגיע ליישובים אלו אחרי השעה חמש הותר לו להגיע לביתו. הקצינים שמעו את הפקודה שדגל שחור מתנופף עליה, אבל הם קיפלו את הדגל השחור.

בכפר קאסם נכח אישית רב סרן שמואל מלינקי ותחתיו מפקד הפלוגה סגן גבריאל דהאן. כמה דקות אחרי השעה חמש, הגיעו משאיות עם פועלות ופועלים שעבדו בשדות שמחוץ לכפר. שמואל מלינקי וגבריאל דגן נתנו את ההוראה להוריד את האנשים מהמשאיות, ביניהם נשים וילדים. הם לא הסתפקו בנתינת הפקודה לירות. הם היו בין היורים. כל האירוע הכואב שקשה לקבלו מתרחש שנים מעטות אחרי שביבשת אחרת הורדו יהודים מקרונות וניתנה הוראה להורגם.

לזכותו של בית המשפט הצבאי ייאמר שהוא פסק 17-15 שנות מאסר לאותם שני הקצינים. יש מי שיאמר שבית המשפט הקל עם הנאשמים. לי קשה להשלים עם כך שנמצאו בשפה העברית מילים, שחוברו לכלל משפט המגלה הבנה וסליחה. המילים העבריות המביעות סליחה התנסחו על-ידי שר משפטים ואושרו על-ידי נשיא המדינה במכתב חנינה, המשחרר את כל המעורבים אחרי מספר חודשים. חנינה שפירושה סליחה.

אין סליחה ואין מחילה למה שבוצע תחת שמש זורחת, פרדס פורח, שדה מוריק ושוחט ששחט עת לבש מדי צבא של מדינת ישראל - שחט 47 אזרחי המדינה, תושבי כפר קאסם ביום 29.10.1956. אין סליחה ואין הבנה לכך שהמח"ט, אלוף משנה יששכר שדמי, נקנס ב"קנס גבוה במיוחד" שמסתכם אך ורק בגרוש אחד. במערכת הממשל היה מי שהבין שאפשר לסלוח לטבח על-ידי הילולת סולחה של זלילת כבשים ותרנגולות. על הסולחה הכפויה והמבישה ברשימה הבאה.