לחם וקרקס

גם בשנים שבהן ערכתי את ה"עולם הזה" וניהלנו את המערכה נגד השחיתות השלטונית, הייתי מודע לסכנה הטמונה במערכה זו. לא פעם הוטרדתי על-ידי המחשבה שבחושפנו את המעשים העקומים של פוליטיקאים מושחתים, האם איננו גורמים לציבור למאוס בכל הפוליטיקאים, ובפוליטיקה עצמה? האם איננו עוזרים ליצור אווירה של "כולם מושחתים" ולכרות תהום בין הציבור לפוליטיקה?

אם הפוליטיקה מעלה צחנה, אנשים טובים לא יבחרו בקריירה פוליטית. הפוליטיקה כולה תופקר בידי מעוטי-כישרון וירודי-אינטליגנציה, בעלי רמה מוסרית נמוכה ואף יסודות פליליים. עכשיו זה כבר ניכר היטב בכנסת.

המיאוס בפוליטיקה ובפוליטיקאים עלול לסלול את הדרך לפשיזם. כל התנועות הפשיסטיות בעולם מנצלות את הבוז לפוליטיקאים כדי לעורר בציבור געגועים ל"איש חזק", שיסלק את המנוולים ו"יעשה סדר". כל זה עלול להוביל למסקנה שיש לזנוח את המאבק בשחיתות, ובמיוחד את הדיבור עליה. אך זוהי מסקנה מסוכנת מאוד.

חברה המעניקה חסינות למנהיגים מושחתים כורה קבר לעצמה. הרפובליקה הרומאית נרקבה מבפנים וקרסה. כך קרה למדינות רבות מאז, וגם בדורנו. לא הדיבור על השחיתות הורס את הדמוקרטיה, אלא השחיתות עצמה. אי-אפשר לטאטא את השחיתות אל מתחת לשטיח לאורך זמן. גם אילו הפסיקה התקשורת לחגוג סביבה, היו השמועות עליה פושטות בציבור ומגבירות עוד יותר את אי-האמון בשלטון.

כאשר השרים מאיישים את העמדות הבכירות בשירות המדינה בפרוטקציונרים מפלגתיים או בקרוביהם, ניהול ענייני המדינה וחלוקת כספי הציבור נמסרים בידי אנשים בלתי-מוכשרים ו/או בלתי-הגונים. הטובים והמוכשרים נדחקים על-ידי "מינויים פוליטיים". כאשר פוליטיקאים נקנים - פשוטו כמשמעו - על-ידי הטייקונים, הם נאלצים לפעול לטובתם, בניגוד לאינטרס הציבורי. איכות המנהיגים יורדת - והמנהיגים הירודים יקבעו את גורלנו לחיים ולמוות, לשלום או למלחמה.

אין זו בעיה ישראלית בלבד. השחיתות שולטת במדינות רבות. יש הטוענים שארצות-הברית מושחתת מישראל. זה עתה פתח בית המשפט העליון שם את הפתח לרווחה, כאשר איפשר לבעלי-ההון הגדולים לקנות פוליטיקאים כמעט בגלוי. אומנם, שלא כמו אצלנו, פוליטיקאי אמריקני הנתפס בקלקלתו עף החוצה (זכורים דבריו בני-האלמוות של סגן-הנשיא המושחת, ספירו אגניו: "הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי").

המאבק בכיבוש והמאבק בשחיתות אינם סותרים זה את זה. להפך, הם משלימים זה את זה. הכיבוש הורס את אמות-המידה המוסריות שלנו. ציבור המאבד את הרתיעה מפני האכזריות היומיומית בשטחים הכבושים, מאבד גם את החסינות מפני שחיתות. הכיבוש הוא מחלה ממארת, השחיתות היא רק כאב-שיניים. אבל כאשר השיניים כואבות, קשה לטפל גם במחלה.

הספר של שיין אינו מטפל בפרשות עצמן. הוא מתמקד במקום שהן תופסות בשיח הציבורי. לדעתו, צריך להוריד אותן מהכותרות ולהרחיק אותן ממרכז הבמה. לטענות שלו יש במה להיאחז. בכותרות הראשיות תופסים גילויי השחיתות לא פעם את המקום שהיה צריך להיות מיועד לנושאים שיכריעו את עתידנו. ניקח, לדוגמה, שתי פרשות אקטואליות.

פרשה א': ועדת הכנסת קיבלה הצעת-חוק המאפשרת ל"ועדות הקבלה" של ישובים קהילתיים, המונות עד 500 משפחות, למנוע את קבלתם של מועמדים שאינם מוצאים חן בעיניהם. החוק, שיתקבל רשמית בימים הקרובים, בא לעקוף את פסק-הדין של בית המשפט העליון, שלפיו הסירוב לקבל ערבים ליישובים אלה הוא בלתי-חוקי. נוסח החוק הוא מלאכת-מחשבת של לוליינות מילולית, כדי להימנע מאזכור המילה "ערבי". אבל הכוונה ברורה לכל. לפי המחקר של עמותת עדאלה, 695 היישובים שהחוק חל עליהם תופסים את מרבית האדמות השייכות למדינה (שחלקן הגדול הופקעו מידי הציבור הערבי מאז קום המדינה). באף אחד מהם אין תושב ערבי.

זהו סיפור של אפרטהייד גלוי, מן הסוג שהיה נהוג בארצות-הברית נגד יהודים ושחורים. שם עבר מהעולם לפני 50 שנה. הוא נוגע לעצם מהותה של מדינת-ישראל. הוא הופך את בעיית קיומם של 20% מאזרחי המדינה לפצצת-זמן.

לא מכבר הכריז הרב הראשי של צפת, שהוא פקיד ממשלתי, שמכירה או השכרה של דירות לערבים היא חטא. לפני 1948, צפת הייתה עיר מעורבת, עם רוב ערבי. אבו-מאזן נולד שם. שלשום הכריז גם הרב עובדיה יוסף, האורים ותומים של מאות אלפי יהודים מזרחיים, שמכירת אדמה ל"נוכרים" - כלומר, לערבים שחיו בארץ 1,300 שנים לפני שהרב עובדיה בא הנה - אסורה בהחלט.

פרשה ב': קצין בכיר הפיץ מסמך, והתיימר לתאר מזימה של הרמטכ"ל הבא (יואב גלנט) להשחיר את פני הרמטכ"ל הנוכחי (גבי אשכנזי). המסמך מזויף, וסימנים רבים מעידים שמקורו בסביבת הרמטכ"ל אשכנזי. מסתבר שהקצין הזייפן הוא ידיד של אשכנזי ושל אשתו. עכשיו חוקר מבקר-המדינה את הפרשה. פרשה עסיסית, לכל הדעות. אינטריגות בצמרת הצבא.

איך סוקרו שתי הפרשות בתקשורת? פרשת ועדות-הקבלה הוזכרה פעם-פעמיים. פרשת "מסמך גלנט" מככבת בתקשורת זה חודשים, והחגיגה רק מתחילה. אין ספק שפרשות השחיתות הגדולות עוזרות לתקשורת - ולציבור כולו - לדחוק הצידה את הנושאים המרכזיים של קיומנו: הכיבוש, חיסול סיכויי השלום, הרחבת ההתנחלויות, המצור המתמשך על עזה, החוקים הגזעניים נגד המיעוט הערבי בישראל, כל הסכנות הנובעות מהמשך המלחמה בת 130 השנים בינינו לבין הפלשתינים.

הציבור אינו רוצה לשמוע על זה. הוא רוצה שכל העניינים האלה יעופו מהעיניים ושיניחו לנו ליהנות מחיינו. זהו תרגיל לאומי של אסקפיזם. הרבה יותר נוח לעסוק במסמך מזויף המונח בכספת של אשכנזי, מאשר בפשעי-המלחמה שבוצעו במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שעליו פיקד אשכנזי. הרבה יותר נעים להסתלבט על העניינים האישיים של מנהיגינו הנתפסים בקלקלתם: העובדת הפיליפינית הבלתי-חוקית שהועסקה בבית ברק, הרמאות של כרטיסי-הטיסה של אהוד אולמרט, הלשון הארוכה של חיים רמון, השוחד שקיבלו אנשי הצמרת בירושלים כדי לאפשר את הקמת בניין המפלצת במרכז העיר. שליטי רומא העניקו להמונים panem et circensis (לחם ומשחקי-קרקס), כדי להסיח את דעתם מענייני המדינה. פרשות-השחיתות, הרודפות זו את זו, מהוות את משחקי הקרקס שלנו.