התמימות של השופט תאודור אור

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט תאודור אור, שפרש ביום ה' מתפקידו (18.3.04), הפתיע בשבועות האחרונים, ולא לטובה. כבודו הפגין כלפי חוץ "תמימות", שאינה יאה לשופט. בטח לא לשופט בית המשפט העליון. פתאום הוא אינו ידוע מה הן זכויותיו; פתאום הוא סומך על מנהל הנהלת בית המשפט, שאמר לו מה שאמר. ובכלל, כבודו לא ניצל חלק מימי החופשה, בשל "העומס הרב שנוצר בתקופת הוועדה והעובדה כי השופט נדרש לסיים דיונים וכתיבת תיקים אשר התחיל בהם והמתינו לסיום עבודת הוועדה".

את כל הנימוקים האלה העלה כבודו, כדי להסביר ו/או להציל עצמו מהמבוכה אליה נקלע, עת ביקש, לפנים משורת הדין, פדיון ימי חופשה בגין 366 ימי חופשה צבורה. עניין של מיליון שקלים.

בכל הכבוד, הגרסה של כבודו, שבגלגולה המשיך להסתבך גם השבוע, אינה מתיישבת עם מעמדו כשופט, שכתב עד היום כמה עשרות אלפי החלטות ופסקי דין במגוון נושאים רחב.

בעקבות פרסום הפרשה בעיתון "ידיעות אחרונות", פניתי אל כבודו, בכמה שאלות:

1. מתי סיים השופט את כהונתו בוועדה? על כך נעניתי: "הדוח פורסם ב-1 בספטמבר 2003, והשופט המשיך לעסוק במשך מספר שבועות בעניינים שוטפים של הוועדה;

2. מאז, לכמה ימי חופש יצא? על כך נעניתי: "לא יצא מסיום הוועדה".

הנה כי כן: חצי שנה חלפה מאז סיים השופט את כהונתו בוועדת החקירה לעניין אירועי אוקטובר 2000, ומאז לא טרח כבודו לנצל אפילו יום חופש אחד. יתרה מכך: כבודו המשיך לשבת ולדון בערעורים, בעתירות ובבקשות שונות, כאילו כלום. ועכשיו הוא מבקש כסף שלא מגיע לו בדין, כפי שלא מגיע לשום עובד אחר בשירות הציבורי, ומנמק זאת בעיסוקו כשופט.

ואני שואל: האם בשנים האחרונות נבצר מהשופט לצאת לחופשה, ולו ליום אחד? האם ניתן לקבל זאת, ששכירים בשירות הציבורי פועלים בניגוד לסדר התקין, ואוגרים - בניגוד למקובל, ימי חופשה רבים כל כך? ובכלל, מי מפקח מהו יום חופש של שופט? האם כאשר השופט משתתף יחד עם רעייתו השופטת הנכבדה, בכנס של לשכת עורכי הדין באילת - האם זה חופש, אותו צריך להפחית מימי החופשה שצבר, או כינוס מקצועי שצריך להיחשב כזמן עבודה?

השופט אור השיב בנושא זה, באמצעות הנהלת בתי המשפט: "במהלך עבודת הוועדה ניהל השופט אור את הוועדה יום יום, גם כאשר לא היו דיונים פומביים, ולא מצא לנכון מבחינה ציבורית לצאת לחופשה בתקופה זו, למעט ביקור קצר בחו"ל אצל בנו. כל אותה תקופה בה לא ניצל את ימי החופש, לא ידע כי יש אפשרות לפדות ימי חופש מעל למכסה הקבועה".

ההסתבכות אילצה את כבודו להתמודד, בהליך משפטי, עם סוגיה זו. קבוצה של עותרים, שעתרה לבית המשפט בפרשת תארי לטביה, ואשר בעניינה דן השופט אור, הגישה בקשה לבית המשפט, ובה הועלתה טרוניה נגד השופט. הקבוצה טענה, כי עורכת הדין נורית אלשטיין, המייצגת את המדינה ואת משרד החינוך - המשיבות בעתירה שהגישה הקבוצה, מייצגת גם השופט אור בעניין ימי החופשה. על כך השיב אור, ב-15 במרס 2004, שלושה ימים לפני פרישתו: "העובדות הן שנורית אלשטיין אינה מייצגת אותי, לא נתבקשה לייצג אותי, ומעולם לא פניתי אליה ולא דיברתי עמה בנושא פדיון ימי החופשה שלי".

אלא שגם כאן, נראה בניגוד לרושם שנוצר מתגובת השופט, כאילו אין לאלשטיין נגיעה לעניינו, הרי שסוגיה זו טומנת בחובה כמה שאלות נכבדות. העובדות פשוטות בתכלית: עורכת הדין נורית אלשטיין, המשמשת בפרקליטות מנהלת המחלקה לסכסוכי עבודה, התבקשה על-ידי משרד האוצר, ונתנה חוות דעת, בנוגע לזכויותיו של השופט. אותה אלשטיין היא המייצגת את הפרקליטות ואת משרד החינוך והתרבות בפני השופט אור, בעתירה שהגישה אותה קבוצה. מסיבה זו, הועלתה סוגיה זו בפני השופט, מתוך ציפייה שייתן החלטה: מדוע לא יפסול עצמו מטיפול בתיק זה, שהרי קשה להשלים עם מצב שבו פרקליט המופיע בתיק בשם המשיבות - אמנם בעתירה שאינה קשורה לעניין - הוא גם האיש שהכריע ו/או יכריע בענייני הכספים של השופט הדן בתיק. יצוין, כי השופט אור הקריא את פסק הדין בפרשת לטביה בטקס סיום כהונתו כשופט, ודווקא קיבל את עמדת העותרים. המצב אליו נקלע גרם לו בוודאי עוגמת נפש רבה.

ההסתבכות החדשה של השופט תאודור אור מוזרה במיוחד בשל העובדה, כי לפניו עוד שנים ארוכות של עשייה, ושכר נאה בצידה, במיוחד בבוררויות שלבטח יוזמן לשפוט בהן. אשר לימי החופשה - ביום שני השבוע החליט החשב הכללי במשרד האוצר, ד"ר ירון זילכה, להיענות באופן חלקי לבקשתו של השופט אור, ואישר לו לפדות מחצית מהימים שצבר.