'Zionist Propagandist' - דיאלוג או דמוניזציה?

בכניסה לקמפוס באוסטין נתקלתי במפגינים פרו-פלשתינים, אשר הניפו שלטים שעליהם התנוססו המילים: "אין כיבוש - אין רקטות", "במה עזה לא שונה מוורשה?" ו-"1,417 פלשתינים נהרגו בעזה - רק 13 בישראל". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במפגינים פרו-פלשתינים המפגינים בשל הגעתי ובשל היותי ישראלי וציוני.

באוסטין, נכנסו המפגינים הפרו-פלשתינים להרצאה שלי ושאלו שאלות פרובוקטיביות בטענה שהם רוצים לקיים דיון פתוח באשר למצב. קיוויתי שיהיה דיון פתוח וענייני המבוסס על עובדות, לצערי לא זה היה המקרה... לאחר ארבע שנים של מאות הרצאות וסיורים שהעברתי, למדתי כיצד להתמודד עם מצגי שווא וסילוף עובדות מהצד השני. אני בטוח לחלוטין ביכולתי להציג את צדקתו של הצד הישראלי אל מול הנרטיב העזתי. אך הפעם, הם לא היו מעוניינים בדיאלוג. זו הפעם הראשונה בה הוצגתי כתועמלן ציוני (Zionist propagandist); הנציגות הפלשתינית באוניברסיטת טקסס (Palestine Solidarity Committee) הציגה אותי כשד זדוני.

הם צילמו את ההפגנה שלהם נגד ישראל ונגד הופעתי בקמפוס. כמו-כן, הם צילמו את ההרצאה שלי באוניברסיטה והציגו אותי כמעין מפלצת שדונית (על-ידי עריכה בווידאו), כאשר שמו על פניי (באמצעים טכניים) מסיכה, והפכו את עיניי לאדומות וזוהרות. בסרטון המוצג כאן לא ניתן לשמוע ולו מילה אחת מדבריי.

כמי שגדל בישראל, שירת בצבא ומשמש כצלם וכעיתונאי, האירוע בטקסס היה הפעם הראשונה בה נתקלתי באנטישמיות כלפיי. הניסיון שהיה לי בטקסס, כמו גם הסרטון שנעשה על-ידי המפגינים הפרו-פלשתינים, גרמו לי להרגיש חיבור עמוק למורשת היהודית הגלותית שלי. התחזקה בי התודעה שכוחות הרשע חיים וקיימים, וכמו שאנו קוראים מדי שנה בהגדה של פסח - "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". למרות שהדבר הציף בי רגשות עזים, האירוע באוניברסיטה באוסטין לא אמור להפתיע אותי, הרי פעמים רבות ישראלים נקראים בשמות גנאי ובהאשמות כמו "פשיסטים" ו"פושעי מלחמה".

כאשר חייל ישראלי הוזמן החודש לאוניברסיטת מישיגן על-מנת לדבר על חוויותיו, הוא נתקל במחאה פלשתינית מאורגנת שהתבטאה בכך שהקהל עזב את האולם באמצע ההרצאה, רק בגלל שמי שדיבר היה חייל ישראלי וללא קשר לדברים (הדבר תוכנן עוד לפני ההרצאה). במקום לקיים דיאלוג, מצא עצמו החייל לבד באולם ללא קהל.

בחזרה להרצאה שלי - הדבר המרכזי שהטריד אותי הוא שהסטודנטים בקמפוסים עד היום, מעולם לא שמעו על שדרות. עשר שנים של התקפות טילים בלתי פוסקות, יותר מ-12,000 רקטות שנורו לעבר האוכלוסיות האזרחיות בנגב המערבי ולאזור כולו, אבדות בנפש, אלפי אנשים שסובלים מטראומה וילדים מפוחדים שנולדו למציאות הזו. אני שואל את עצמי - איך הדברים הללו לא נשמעים בעולם, האם פשוט לא רוצים לשמוע אותנו?

המציאות של תושבי שדרות והנגב המערבי החלה את שנתה העשירית באוקטובר האחרון, מציאות של חיים בצל איום טרור הרקטות מעזה, המשקפת את אי-הצדק והפרת זכויות האדם הבוטות ביותר. הדבר מתבטא בכך שהאוכלוסיות הללו הן היחידות בעולם בעשור האחרון, שהיוו מטרה של אלפי רקטות הנורות מארגוני הטרור הרבים המצויים כיום ברצועת עזה. ובכל זאת, מציאות זו לא זוכה להתייחסות מספקת באמצעי התקשורת בארץ ובעולם, כמו גם מארגונים בינלאומיים כמו האו"ם, האיחוד האירופי וארגונים נוספים המכנים עצמם "הומניטריים".

לאור הניסיון האחרון שלי באוניברסיטת טקסס, אני נחוש יותר מתמיד להמשיך ולדבר על המציאות של תושבי שדרות והאזור. מציאות שהעולם בוחר להציג כלא-רלוונטית במקרה הטוב, או להתעלם ממנה לחלוטין במקרה הרע.