יום השנה להירצחו של יצחק רבין היה ונותר עניין פוליטי, ליתר דיוק – יום בו מחנה אחד מאשים את המחנה האחר. הדבר בולט במיוחד בעצרת המרכזית בכיכר רבין. אומרים לנו "בלי פוליטיקאים" – ואז מביאים את הפוליטיקאי הכי פוליטי במדינה, שמעון פרס, ומניפים שלטים של מפלגות ותנועות נוער מאוד מסוימות.

אבל הציבור, כך מסתבר, אינו טיפש. רייטינג של 3.2% - זה מה שקיבלה העצרת. 30 אלף איש היו בה, לעומת פי כמה בשנים קודמות. אי-אפשר לתלות את חוסר העניין הזה בחלוף הזמן; עם כל ההבדל, תראו את העניין הרב שמעורר יום השואה, למעלה מ-60 שנה אחרי (בערוץ 2 לבדו רשם השנה הטכס רייטינג של 16.1%), או את האירועים ביום ירושלים, 43 שנה אחרי.

הסיבה היא ההבנה שהתחולל כאן אירוע איום ונורא, שחייבים להפיק ממנו לקחים חינוכיים ותרבותיים – אך לא לגזור ממנו קופון פוליטי ודמגוגי. הסיבה היא ההבנה שמאחורי הדיבורים על מורשת רבין ניצב עבר בעייתי, הן של האיש והן של מעשיו. בקיצור: הציבור מבין את האמת, גם אם מנסים להסתיר אותה ממנו.

חבר הכנסת הצעיר והאלמוני-למדי מסיעת קדימה הצליח השבוע להסעיר את המדינה לכמה שעות. פלסנר הודיע לתקשורת, כי גילה בחוק ההסדרים שהאוצר מתכוון להטיל מס על המלגות לסטודנטים. כאשר סערת חוק האברכים עודנה בעיצומה, התקשורת (כולל אני) קנתה את הסיפור בלי לבדוק את נכונותו. בכל זאת, חבר כנסת מצטט מסמך רשמי.

אלא שלאחר שעות אחדות הבהירה רשות המיסים, כי מדובר על חלק קטן מאוד מן המלגות – בעיקר אלו המשולמות בידי מעבידים לעובדיהם היוצאים ללימודים, ואשר משמשות כתחליף שכר. את אלו באמת שאין שום סיבה שבעולם שלא למסות.

מעניין היכן למד פלסנר להיות כל כך חפיפניק במקרה הטוב, או שקרן במקרה הגרוע. אני מנחש שזה לא היה בסיירת מטכ"ל, באוניברסיטה העברית או באוניברסיטת הרווארד – כולן תחנות יוקרתיות במסלול חייו. יש לי תחושה שזה קרה כאשר נכנס לפוליטיקה. כך או כך – מעכשיו כדאי שנחיל עליו את אימרת חז"ל: "זה עונשו של בדאי – אפילו אומר אמת, אין מאמינים לו".

קטנתי מלהציע פתרונות למשבר הדיור, ובמיוחד לחוסר יכולתם של זוגות צעירים לקנות דירות. אני מבקש רק להצביע על אחד הגורמים לעליות המטורפות הללו, גורם שמשום מה מתעלמים ממנו, ולקחת כדוגמה את העיר שלי: הרשות המקומית.

בתל אביב, שהיא מוקד השתוללות המחירים, בונים בשנים האחרונות עוד ועוד מגדלי יוקרה. מאות דירות שכל אחת מהן עולה מיליוני שקלים. ברחוב בארי וברחוב רמז וברחוב סוטין ובמתחם אסותא ובשוק הסיטונאי ובשדרות רוטשילד ואיפה לא.

נניח בצד את העובדה שתשתיות התחבורה, המים, החשמל והתחבורה כלל אינן בנויות לאלפי הדיירים החדשים, ונסביר מדוע רון חולדאי מעודד את הבנייה הזאת. פשוט נורא: כמה שהדירה יותר גדולה ויותר יקרה, הארנונה עליה יותר גבוהה. לעזאזל האינטרס הציבורי, לעזאזל מי שאינם מיליונרים. העיקר שלעירייה יהיה מהיכן לממן את שיפוץ המשרדים שלה. זו האמת ואין בלתה.

לזכותה של קבוצת הכדורסל אפשר לומר, שהיא משתפת השנה ישראלים יותר מאשר אשתקד. בשלושת המשחקים הראשונים ביורוליג שותפו ישראלים ב-48%, ב-40% וב-35% מכלל הדקות, שזה כמעט כפול מאשר במשחקים המקבילים בשנה שעברה.

אלא שמכאן ועד ל"החזרת הזהות הישראלית" הדרך עוד רחוקה. זו סיסמה פרסומית לגמרי לא רעה, אך היא אינה משקפת את המציאות. כל עוד הישראלים הם מיעוט, זו אינה זהות ישראלית. חוץ מזה, תראו איך החלק שלהם הולך ויורד בצורה משמעותית ממשחק למשחק.
יתרה מזאת: במשחקי הליגה חייבות כל הקבוצות לשתף לפחות שני ישראלים בכל רגע נתון. זה אומר: לפחות 80 דקות בכל משחק.

השבוע, במשחקה מול הפועל ירושלים, שיתפה מכבי את הישראלים שלה 83 דקות. כך שגם בליגה אין לה ממש זהות ישראלית.
אז תגידו את האמת: הקבוצה עדיין נשלטת בידי שחקנים זרים ולצידם כמה שחקנים ישראלים.

יו"ר ועדת הכספים טוען, כי החרדים רוצים לעבוד, אבל המדינה שמה להם רגליים: היא לא מכירה בהשכלה התורנית של הבנים בדרישות ההשכלה, היא לא מתאימה את מבדקי ההכשרה המקצועית עבור הבנות, למעסיקים יש סטריאוטופים אנטי-חרדיים.

האמת, מה לעשות, שונה. נתוני חברת ההשמה ל.מ כוח אדם מעלים, כי רק שני חרדים מתעניינים בכל 500 משרות המוצעות להם – במיוחד להם, תוך התחשבות בצרכיהם ובאמונותיהם. כלומר: המעסיקים רוצים, מוכנים להתגמש, מציעים שכר גבוה יותר מהקצבאות והתרומות – והחרדים לא באים.

לכך מצטרפים נתונים של השבועון החרדי "משפחה": רק 30% מהגברים החרדים שאינם מועסקים חיפשו עבודה בשנתיים האחרונות, בעוד רק 9% מהנשים החרדיות שרצו לעבוד לא הצליחו למצוא משרות, ורק 35% מכלל החרדים המובטלים שוקלים לחפש עבודה.
אז תגיד את האמת: אתם מעדיפים להמשיך ולשלוט בציבור שלכם באמצעות הישיבה על ברזי הקצבאות והתרומות, מאשר שחלילה ייצא לעולם ויגלה שאפשר גם אחרת.

"בלעדי: דנה ספקטור ורן שריג כותבים על הרומן". כך מובטח לנו בידיעות אחרונות של סוף השבוע. לפני שבועיים טענה אותה דנה ספקטור באותו עיתון, שאין רומן כזה. תראו איזו הקרבה: אשה נשואה וגבר נשוי מוכנים לנהל רומן רק כדי שהפרסומים עליו יתאמתו.

יו"ר ההסתדרות מאוד דואג לעובדי המגזר הציבורי. כל כך דואג, עד שהשבוע איים להשבית לחלוטין את המשק לאחר שהאוצר סירב להעניק להם תוספת שכר של 10.5%. בטובו כי רב, התפשר עיני על תוספת של 6.25% ועוד כל מיני הטבות.

אם עיני כל כך דואג לעובדים הללו – שחלקם באמת משתכרים שכר עלוב ומשפיל – הוא יכול לאפשר רפורמות חיוניות בנמלי הים והאוויר ובחברת החשמל, אשר יגבירו את התחרותיות ויורידו את המחירים. הוא יכול לתמוך בהורדת השכר השערורייתי של מאות בכירים במונופולים הללו (67,641 שקל למנהל אגף ברשות שדות התעופה, 61,983 שקל למנהל התכנון בחברת החשמל, 80,526 שקל לסמנכ"ל התעשיה האוירית, 65 אלף שקל לנתב בנמל אשדוד), כך שהעוגה תתחלק בצורה שוויונית יותר. הוא יכול היה לקבל את הצעת האוצר ולחלק את תוספת השכר בצורה דיפרנציאלית, כך שהעובדים החלשים יקבלו יותר.

עיני לא עושה את כל זה, כי כמו כל ראשי ההסתדרות – הוא עובד בעיקר בשביל העובדים החזקים, השבעים והמיותרים. וגם בשביל עצמו: אין קרש קפיצה טוב יותר לראשות מפלגת העבודה, מאשר הפגנת שרירים ועשיית כותרות. אז לפחות תגיד לנו מה באמת מניע אותך.