אמנים בלהטוטים

קראתי שוב ושוב את מכתב האמנים השני, שמעניק גם עצות משפטיות לשחקנים שיסרבו לשחק בהיכל התרבות באריאל, ואני שואל את עצמי היכן היו האמנים הללו בזמן חתימת הסכם השלום עם ירדן?

תזכורת קצרה לאלו מהאמנים ששהו במרחצאות הספא במדינת תל אביב בזמן שחוסיין, מלך ירדן - ולדעת רבים וטובים, אחד מהמנהיגים החכמים שחיו באזורנו (ודאי חכם יותר מאלו שחתמו מצידנו) - אישר, בעצם חתימתו על ההסכם, שירדן נפרדת לשלום מהדרישה לקבל את שטחי יהודה ושומרון. במילים פשוטות: הכובש הירדני ויתר על שטחי יהודה ושומרון, שהוא כבש ממדינת ישראל במלחמת העצמאות, על-מנת שהיא תוכל, בהסדר עתידי, לתת חלק מהם עבור המדינה הפלשתינית. גם בהצהרת האו"ם לגבי שטחי יהודה ושומרון מצוין בפירוש שישראל תחזיר שטחים כבושים ולא את השטחים הכבושים, מה שמשאיר את ההגדרה לגבי אריאל ושאר היישובים היהודיים מעבר לקו הירוק לזמן המו"מ, ולא לקביעה שרירותית, כזאת או אחרת, של שחקנים בתיאטרון, מכובדים ככל שיהיו.

לאמנים הסורחים אני מציע להקשיב לשירו של אלביס פרסלי, שכידוע לא היה ימני, שבאחד משיריו המפורסמים נשא דקלום שמתחיל במשפט: The world is a stage and each must play a part ולהפנים את העובדה שהם אולי כבשו את בימת התיאטרון, אך לא את העולם; יש חוקים בעולם האמיתי, ולא הם אלה שקובעים אותם. ומחוץ למרחצאות הספא במדינת תל אביב, ישנם אנשים שחיים ועובדים בעולם האמיתי, ממערב וממזרח לקו הירוק, והם זכאים, כמו כל תושב משלם מיסים, יהודי, דרוזי, נוצרי או מוסלמי, ליהנות ממופעי תרבות ובידור, גם במקומות מגוריהם.

לכל החותמים על מכתב האמנים, הקודמים והחדשים, אתם אומנם לא מצילי-חיים בעבודתכם, אך במעשיכם אתם תורמים להלך רוח שעלול לגרום גם לנותני שירותים מצילי-חיים להחליט להעניק שירותים רק לאזרחי מדינת ישראל שחיים במקומות שנחשבים בעיניהם חוקיים, או לא להעניק טיפולים מצילי-חיים למשפחות אלו, שמוגדרים על-פי חוק אויבים, או שמאלנים, כי תפישת עולמם מנוגדת להם.

אם אתם באמת ובתמים רוצים לתרום לרווחתם של שכנינו, אולי תעלו מופעי תרבות ברצועת עזה, או ברמאללה, למען שחרורו של גלעד שליט, שיתרום לשחרורם של אחיהם הכלואים בישראל?

ולכל אלו שקוראים להחרמתם של אמנים - אין צורך להתרגש מאלו שמבקשים להשיב לעצמם את תהילת נעוריהם, מבקשים להשיג לעצמם עוד כותרת בעיתונים, עוד נקודת זכות בעיני הגויים או פשוט לקדם את ההצגות שלהם. במעשיהם, כאזרחים, הם לא יותר מאשר אזוב על דפי ההיסטוריה שלנו.