הפריץ והסוס

"חצי-חצי", ענה ראש-הממשלה המנוח לוי אשכול, כשנשאל אם הוא רוצה קפה או תה. בדיחה זו באה לתאר את הססנותו ערב מלחמת ששת-הימים (אגב, השבוע פורסמו מסמכים סודיים מאז, שהראו את אשכול באור שונה לגמרי). הציבור האמריקני דומה עכשיו לאיש שבבדיחה. הוא שלח לוושינגטון נציגות נכבדה של "מסיבת התה", אך שותי-הקפה בבית הלבן נשארו בשלטון. צמרת ישראל ופרשניה לא ידעו איך להתייחס לתוצאה זו של הבחירות. זה טוב ליהודים או רע ליהודים?

המנצח הגדול של הבחירות האמריקניות הוא דווקא בנימין נתניהו. המדיניות שלו דומה לזו של אביו הפוליטי, יצחק שמיר. היא מבוססת על אותו יהודי שהוטל עליו ללמד את סוסו, את הפריץ הפולני, קרוא וכתוב תוך שנה, שאם לא כן - יישחטו כל דיירי העיירה. "שנה זה הרבה זמן", הרגיע את אשתו הבוכייה, "תוך שנה או שהסוס ימות או שהפריץ ימות". המשחק של שמיר היה לדחות את הכל, להחמיץ כל הזדמנות לקידום השלום, להרוויח זמן. כאשר גובר הלחץ על ישראל לעשות שלום, צריך להתחמק, להשהות, לרמות. במוקדם או במאוחר ימות הפריץ או ימות הסוס - ואם יש מזל, ימותו שניהם. המצב ישתנה, הלחץ יקטן, הלוחצים ייעלמו. משבר במקום אחר בעולם יסיח את הדעת. נרוויח עוד שנה-שנתיים, ואז נראה הלאה. זו גם האסטרטגיה של נתניהו. למנוע כל התקדמות בדרך לשלום, שפירושה פינוי התנחלויות והקמת מדינה פלסטינית. במשך שנתיים הוא הצליח להכשיל כל מאמץ של ברק אובמה להכריח אותו לעלות על דרך השלום. הוא הביס אותו בכל סיבוב, פעם אחר פעם. עכשיו נחל אובמה תבוסה פוליטית בארצו, ומתחיל פרק חדש.

אבל הפריץ לא מת, וגם הסוס עדיין חי. איך יתייחס אובמה עכשיו אל נתניהו? בעניין זה קיימות בירושלים שתי הערכות סותרות. ההערכה הראשונה אומרת שאין עוד מה לפחד מאובמה. הסוס אומנם לא מת, אבל הוא צולע. סימן-שאלה גדול מרחף עכשיו על עתידו של אובמה. הוא עלול להיות "נשיא של תקופת-כהונה אחת". מעכשיו והלאה הוא צריך להקדיש את כל זמנו ומרצו למאמץ להיבחר מחדש. במצב הזה אין הוא יכול להתגרות באיפא"ק הכל-יכול ולהסתכן באובדן קולות היהודים, ולא פחות חשוב - כספם. לפי הערכה זו, כשבית-הנבחרים הוא בידי יריביו, אובמה יצטרך להיזהר מאוד. בענייני פנים, שהם המכריעים בבחירות, לא יוכל להשיג דבר בלי פשרה עם הרפובליקנים המחוזקים. אלה מונהגים בידי פוליטיקאים שהם עבדים נרצעים של ישראל. בקיצור: אין עוד ממה לחשוש. אובמה יכול לעשות מחוות כלפי הפלסטינים, לנפח שרירים כלפי ישראל, אך בכל מבחן אמיתי יתקפל מול נתניהו ואיפא"ק. זה מבטיח לנתניהו שנתיים של שקט. הכל יישאר קפוא, מלבד ההתנחלויות. אלה ימשיכו להתרחב. ובעוד שנתיים, כשייכנס אדם חדש לבית הלבן, נראה מה לעשות. פריץ חדש, סוס חדש.

ההערכה הנגדית היא הרבה פחות ורודה מבחינת נתניהו. אין ספק שיש בלבו של אובמה הרבה זעם על נתניהו, וייתכן שהזעם כבר הפך לתיעוב ממש. בימים האחרונים לפני הבחירות האלה מנע נתניהו מאובמה את הניצחון הקטן, שעשוי היה לשפר ברגע האחרון את תדמיתו בעיני ציבור-הבוחרים. בסך הכל ביקש אובמה - ביקש וממש התחנן - להקפיא את הבנייה בהתנחלויות בחודשיים, כדי לאפשר טקס-ראווה של חידוש המשא-ומתן. נתניהו דחה את הבקשה בזלזול, למרות חבילת-השוחד הפוליטית האדירה שנלוותה אליה. אובמה הוא אדם השולט בעצמו, ואינו מגלה את רגשותיו. הוא ימשיך לחייך לנתניהו, ואולי גם לטפוח על גבו. אבל אויב בבית הלבן הוא אויב מסוכן, ואויב פצוע עלול להיות מסוכן עוד יותר. גם נשיא אמריקני פגוע הוא עדיין המנהיג החזק ביותר בעולם. נכון, הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים כבר מטילות צל ארוך על וושינגטון. אבל עד להתחלת מערכת-הבחירות הרצינית יש עוד שנה, ושנה זו עשויה להוות חלון-הזדמנות ליוזמת-שלום אמריקנית נמרצת. הנשיא המוכה ירצה להציג לבוחריו הישגים מרשימים בזירה הבינלאומית, והשגת הסכם היסטורי בין ישראל ופלסטין יהווה הישג כזה.

וגם אם זה לא יתממש, אורבת לנתניהו סכנה גדולה הרבה יותר אחרי נובמבר 2012. אובמה עשוי להיבחר מחדש. גם כמה מקודמיו - רונלד רייגן וביל קלינטון - ספגו תבוסה קשה בבחירות של חצי כהונתם הראשונה, ונבחרו מחדש בקלות. אם אובמה ייבחר לכהונה שנייה, הוא עשוי להיות יריב מסוכן מאוד-מאוד. מכיוון שממילא לא יוכל להיבחר בשלישית, הוא יהיה משוחרר מלחצה של השדולה הישראלית. הוא יחשוב על מקומו בהיסטוריה. ואין ספק שהשכנת שלום ישראלי-פלסטיני תירשם בספר דברי הימים.

יתר על כן, "מסיבת-התה" עשויה להיעלם באותה המהירות שבה עלתה. זה קורה בארצות-הברית כל כמה עשורים: נחשול של טירוף מציף את הציבור כמו צונאמי, ונעלם כלא-היה. די בהזכרת ג'ו מקארתי. אם יימשך הגל עד 2012 ומולו תתייצב אישיות כמו שרה פיילין, זה יעזור לאובמה מאוד.

ואשר לקונגרס - מבחינת ישראל אין שינוי. כל הסנאטורים וחברי בית-הנבחרים רוקדים לפי החליל של השדולה הישראלית, ומבחינה זו אין הבדל בין דמוקרטים לרפובליקנים. זה "חוצה מפלגות", כפי שמתפארים ראשי השדולה.

בקיצור, לפי הערכה זו, ההתנגשות בין נתניהו ואובמה היא בלתי-נמנעת. היא תגיע לשיאה תוך שנתיים-שלוש, לכל היותר. הפריץ לא ימות והסוס לא ימות. השאלה היא אם היהודי עצמו יישאר בחיים. התנגשות אישית זו מסתירה התנגשות הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר יסודית. יש הרבה קשקשת על השותפות בין שתי המדינות. מדברים על מיתוסים משותפים של חלוציות, מאבק בילידים, כיבוש מולדת חדשה, ארץ הגירה. מדברים על ערכים משותפים. לי זה מזכיר את קשקושיו של שמעון פרס בשנות ה-50 על "הערכים המשותפים" הקושרים את צרפת לישראל. הערכים המשותפים נעלמו ברגע שצרפת התפשרה עם המורדים האלג'יריים. האינטרסים שלה השתנו בן-לילה. כמו שאמר שארל דה-גול: "לצרפת אין ידידים, יש לה רק אינטרסים".

גם לארצות-הברית יש אינטרסים, וגם הידידות שלה היא זמנית. הן במשרד-החוץ האמריקני והן בפנטגון ברור למומחים שהמדיניות הישראלית הנוכחית נוגדת את האינטרס הלאומי הבסיסי של ארצות-הברית. זה מתבטא בזרם גובר של ספרים, פרי עיטם של פקידים בכירים לשעבר ושל אקדמאים, וגם בנאומים של גנרלים חשובים. באחרונה זה בא לידי ביטוי חותך במאמר ראשי יוצא-דופן של "ניו-יורק טיימס", אחרי שעורכיו סיירו בארץ. וזה בעיתון שהאנטישמים קוראים לו "ג'ו-יורק טיימס"!

ארצות-הברית מסובכת בשתי מלחמות יקרות בארצות מוסלמיות (עירק ואפגניסטן), ובמשבר חמור עם מדינה מוסלמית שלישית (אירן). בכל "המזרח התיכון המורחב" נמצא מעמד בעלות-בריתה המוסלמיות בירידה, בעוד שמעמד יריבותיה נמצא בסימן עלייה. היריבות הן מגוונות: אירן היא מדינה דתית שיעית, טורקיה היא רפובליקה חילונית סונית, סוריה היא מדינה סונית הנשלטת על-ידי הכת העלאווית, שהסונים והשיעים מפקפקים בהשתייכותה לאיסלאם. חיזבאללה היא שיעית קנאית, חמאס הוא סוני קנאי. אין הרבה משותף בין הגורמים האלה, מלבד ההתנגדות למצב הקיים במרחב.

כמעט כל המומחים החשובים מאמינים שהתמיכה הבלתי-מוגבלת של ארצות-הברית בישראל היא המספקת את עיקר הדחף לגל המוסלמי האנטי-האמריקני. לא מדברים על כך בגלוי, מפני שאימת השדולה הישראלית פרושה על כל הממסד הפוליטי האמריקני. אבל גם השדולה האימתנית ביותר לא תוכל לאורך ימים לעמוד מול ההיגיון הפשוט של האינטרס הלאומי.

יש משהו משוגע במצב זה: ממשלת-ישראל ששה בקלות-דעת לקראת התנגשות עם בעלת-הברית היחידה שנותרה לנו בעולם. שום בעלת-ברית אחרת אינה נראית באופק. זוהי כשלעצמה עובדה מדאיגה, מפני שהשפעת האימפריה האמריקנית יורדת באיטיות אך בהתמדה בכל התחומים - הכלכלית, הפוליטית, הצבאית והתרבותית. זהו תהליך ממושך שיימשך הרבה שנים, אך ישראל צריכה להיערך לעליית מרכזי-כוח חדשים. ואילו ממשלת-נתניהו עושה את ההפך בדיוק: היא מצפצפת על כל העולם ופועלת בעקביות לבידוד המדינה בעולם כולו. בניגוד לסיפור על היהודי, הפריץ והסוס - זאת לא בדיחה.