מילים רבות נזרקות לחלל התקשורת בשבועיים האחרונים על מה שמצטייר לכאורה כסיבוב נוסף במאבק החברתי בין הציבור החילוני לחרדי, ונדמה שהפעם הוסרו הכפפות והפוליטיקה כבר לא מסוגלת לספק את עיגול הפינות שהתמחתה בו במרוצת הזמן. ממשלת נתניהו, במתכוון או שלא במתכוון, יצרה בשבוע שעבר הזמנות נדירה לקיומה של חברה ישראלית חדשה ואם יאושר חוק השוויון, יחול המפנה הדרמטי המשמעותי ביותר בתולדותיה של החברה הישראלית.

אינני מבקשת להמציא את הגלגל. אני מבקשת להוציא את הגלגל מן הגשטאלט שבו הוא תקוע, להרחיב מעט את מדי ה"שמאל", בכדי לתת מקום למתלבטים נוספים לנסות ולמדוד; מי יודע? אולי, אחרי הכל, השד השמאלני פחות נורא ממה שהוא מצטייר?

שבת בבוקר (6.11.10) ואני גולש באתר "וואלה!". שתי כותרות העבירו זרם חשמלי באצבעותיי. הראשונה מתייחסת לאמנים שמאלנים הקוראים לחבריהם בפעם המי יודע כמה, להטיל חרם על הופעות באריאל, והכותרת השנייה מתייחסת לידיעה מעזה, לפיה בכיר חמאס מחמוד א-זהאר מבטיח לצאן מרעיתו בח'אן-יונס כי "הנוכחות הישראלית בפלשתין תסתיים בקרוב, בזכות ההתנגדות", ובפנייה ישירה ליהודים הוא אמר (ציטוט): "ציונים, אין לכם מקום בינינו ואין לכם עתיד בין האומות. אתם עומדים לחלוף מן העולם, ואנו נשוב כמנצחים לארצנו ולאדמתנו אותה גזלתם מאדמתנו". קראתי ושאלתי את עצמי: האם האמנים הקוראים להחרים את אריאל לא מבינים שהטרוריסט מחמוד א-זהאר מתכוון גם אליהם?

בעת כהונתו של אריק שרון כראש ממשלה החלה להירקם תוכנית של נסיגה מרצועת עזה, ובכללה הוצאת כוחות צה"ל מן הרצועה ופירוק ההתיישבות היהודית בגוש קטיף וכמה התנחלויות ביהודה ושומרון: גנים, כדים, שא-נור וחומש. חשיפתה של התוכנית הכתה את הציבור בישראל בתדהמה. כבר שנים היו שמועות על כוונות לפנות את צה"ל מרצועת עזה. לרבים היה נראה כי ההתיישבות הישראלית ברצועה היא רעיון חסר תוחלת. שלוש טענות בסיסיות הועלו בעניין זה: (א) עזה אינה מקום בעל משמעות דתית-היסטורית לעם היהודי; (ב) מבחינה דמוגרפית הישוב היהודי ברצועת עזה יישאר תמיד אי מבודד שולי שבשולי בלב אזור צפוף ודחוס מאין כמוהו באוכלוסיה פלשתינית; (ג) מבחינה ביטחונית אין להתיישבות הישראלית ברצועה משמעות רבת-משקל (1).

איתא גמרא אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.