חרם על המחרימים

יש מדינות וחברות שמטילות חרם על תוצרת ישראל המיוצרת על-ידי המתנחלים. יש יהודים כשרים המטילים חרם על המתנחלים. יש אנשי חמאס, חיזבאללה ופת"ח, ומדינות כמו סוריה, אירן ותומכיהן המטילים חרם על ישראל, על היהודים בישראל ובמיוחד על המתנחלים. ומה עלינו ללמוד מכך? שישראלים, אזרחי ישראל בעלי דעות שמאלניות, מבלי להתעמק, מבלי להבין את טיב השלכות מעשיהם, מצטרפים בגלוי למחרימי ישראל, לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מטעמים קיומיים, אנטי-ציוניים, הרואים ביהודים בישראל, בגבולות 67' או 48', גורם שיש להשמידו ולהוציאו מהאזור.

טורקיה שכנתנו וידידתנו לכאורה עד לתקופה האחרונה, פרסמה מסמך לפיו "ישראל היא סכנה קיומית ואסטרטגית לטורקיה" - כל זאת בהשפעת נטייתה לציר הרשע סוריה-אירן, מטעמים של הזדהות איסלאמית, פוליטית וצבאית. והנה באים אחינו הלא-מדוכאים, השבעים הנאורים, בעלי האינטליגנציה האוניברסאלית, ורואים במתנחלים איום לשלום האזור, לפי אמונתם ההזויה והלא-מציאותית. והיה אם יורדו כל ההתנחלויות וישראל תחזור לגבולות 67' - "יפרוץ השלום", כמו מעיין של מים זכים מבטן האדמה הרותחת של האיסלאמיזציה ושנאת ישראל.

אבו-מאזן, הפרטנר המועדף של השמאל, הצהיר כי על מדינה לעם היהודי בגבולות 48' יש מה לדבר. אבל מדינה בגבולות 48' הוצעה לערבים על-ידי האו"ם ב-1947 (תוכנית החלוקה) והתשובה שלהם (למזלנו) הייתה מלחמת העצמאות. ואחרי שהפסידו בה, וביתר המלחמות, הם רואים ב-48' כיום ה"נכבה", ובצדק. ועליהם, לדעתי, לעשות זאת פעמיים בשנה.

בראש חותמי העצומה נמצאת הגב' חנה מרון. צר לי עלייך, הגברת מרון, שחקנית דגולה, אישה מוערכת ששכחה בלהט השנים מי גרם לנכותה, מי הגורם שעמד מאחורי הפיגוע במינכן שגרם לקטיעת רגלה. האם היא מודעת לכך שבמעשיה עם חברותיה והאמנים האחרים חותמי העצומה היא עלולה לאבד חס וחלילה גם את רגלה השנייה, שהרי זו שאיפתם של אלה, שאיתם היא חושבת, ברוב תמימותה, לעשות שלום.

האם ה"משתמטים" מצה"ל - מבין האמנים המחרימים - הם שיובילו את המאבק או את לפיד השחרור והנסיגה מהשטחים? האם הנסיגה מעזה (גוש קטיף) לא לימדה חלק מהציבור לקח, שמדובר בכישלון שהביא להקמת מדינת חמאס בחצר האחורית של ישראל? סגן הרמטכ"ל, האלוף הראל (בתקופת הנסיגה מעזה), בראיון בטלוויזיה הביע את עמדתו כי נסיגה חד-צדדית נוסח עזה מיועדת לכישלון ולפגיעה בביטחון ישראל.

העיר אריאל וגושי ההתנחלויות הגדולים הוקמו באישור ממשלות ישראל. רוב היישובים ביהודה ובשומרון הוקמו ואושרו על-ידי ממשלות ה"מערך", "העבודה" - לאמור השמאל. לבוא בטענות ובחרמות כלפי היושבים שם - גם אם הם עושים זאת מטעמים אידיאולוגיים, לאומיים, היסטוריים - זאת חוצפה וחוסר הגינות. תושבי אריאל ובנותיה הם אזרחי ישראל לכל דבר, גם אם השטח לא סופח משפטית, הרי בניה של אריאל, וגם בנותיה, משרתים בכל יחידות צה"ל, ביחידות עילית, במילואים, בזמן שלום ובוודאי בעת מלחמה והם, בגופם, מגינים על חותמי העצומה, וביניהם המשתמטים מצה"ל, להופיע בבטחה, בתל אביב, בחיפה, בירושלים ובבאר-שבע.

חותמי העצומה מחרימי יש"ע נהנים ממענקים ומכספי מדינה וציבור, שחלקם באים מאזרחי יש"ע ומממשלה התומכת במתנחלים. כלומר, לקחת כסף לקיום התיאטרון ולקיום אישי מממשלה ימנית תומכת אריאל - כן; אבל להחרים את אריאל אמנתית - זה לא מפריע, זאת צביעות אינטלקטואלית במיטבה. המשתמטים מצה"ל מבין החותמים רצים-אצים להשתתף בהצגות ובסרטים בתפקידי חיילים, כמו "בופור", "לבנון" ועוד, ומקבלים שכר נאה ופרסום נאות - זה בסדר, זה מסתדר מצפונית.

ח"כ יוסי ביילין, במאמרו בעיתון "ישראל היום" (7.11.10), כותב: "אסור למאוס במיעוט" - לדעתי, הוא צודק. אבל הוא יסכים איתי, שמותר לרוב להחרים מיעוט שהוא חושב שהוא מאוס, כמו שלמיעוט מאוס מותר לזעוק נגד הרוב. וראה בעניין זה גם את מאמרו של העיתונאי דן מרגלית ב"ישראל היום" (7.1.10) כתשובה לח"כ ביילין ולחותמי החרם תחת הכותרת: "יהירות, התנשאות וחרפה".

חבל שהאמנים חותמי ה"פשקווילים" לא פותחים עיניהם לראות שהפרטנר המיועד הוא לא פרטנר רציני, אלא אימפוטנט פוליטי, שחמאס עזה - השולט על חצי מהפלשתינים גם ביו"ש - לא מוכן לכל הסדר ושיאסר ערפאת לא הסכים להסדר הנדיב שהציע ברק, ושאבו-מאזן לא הסכים להסדר הנדיב לא פחות שהציע אולמרט - ומה שהיה הוא שיהיה. לכן, אמנים מתוסכלים ומיואשים, תמשיכו לכתוב "פשקווילים"; ואנשי אריאל ויו"ש ימשיכו לפרוח ולהתרחב, ולשמור על ביטחון ישראל וגבולות המדינה בגופם ובשטחם, על אפם ועל חמתם של אויבינו ומתנגדינו מבית ומבחוץ.