"גזענות", "פשיזם", "טרנספר", "חילופי שטחים", "חילופי אוכלוסין". מילים גדולות. מילים שנשמעות יותר ויותר, כמצע פוליטי, כאזהרה, כתוכנית פעולה או כסיבה להתנגדות. מילים שנאמרות ונכתבות גם על-ידי רבים מאיתנו, שמנסים "לעשות סדר", לאבחן ולהבין טוב יותר את רוח התקופה. אבל איך נראית גזענות ממוסדת? כיצד באה לידי ביטוי אידיאולוגיה של אפליה? באלו אמצעים משתמשת איזו רשות בבואה לעצב מציאות? ואיך, הלכה למעשה, עושים הפרדה?
"תוכנית מתאר", "תוכנית בניין עיר", "שטח תחום השיפוט". ביטויים מסעירים פחות. משעממים משהו, מרדימים. מילים של ועדות תכנון ובתי משפט. מילים של אותיות קטנות. לא בדיוק החומר שממנו נולדים מאבקים.
אלא שתוכניות גדולות מקדמים באותיות קטנות. מי שאמון על העמקת מדיניות האפליה וההפרדה, עושה את עבודתו באמצעות אותיות קטנות, תתי-סעיפים. זו דרכו של שלטון. זו דרכו של ממסד, שיודע שבדיונים אפורים מיישמים חזון. לא בקול גדול, לא בכיכר העיר.
אבל זה - זה זה. ובמידה רבה ומעשית יותר ממה שאנחנו יודעים. כי יש להודות על האמת: גם אנחנו, פעילים יותר ופחות, לא מכירים מקרוב את הביטויים, את ההתגלמות, של אפליה שיטתית. גם כשיש לנו איזה מושג שמדיניות פסולה מיושמת, אל הפרטים אנחנו לא באמת נחשפים.
ולא במקרה. לא מקרי שלרוב האזרחים היהודים בישראל אין היכרות אמיתית עם אזרחים ערבים. לא מקרי שבעת שהולכים ודוחקים קבוצה אחת, גם מרחיקים אותה משותפים אפשריים.
מי מאיתנו שמחכה לצאת את ביתו עת תבוא הקטסטרופה - מטעה את עצמו, ואולי גם אחרים. "תקראו לי כשיבואו המשאיות", חולפת אולי המחשבה, "אז אבוא ואשכב על הכביש". אלא שהן לא יבואו, כנראה. את הדחיקה מבצעים באמצעים אחרים.
לא בחולצות חומות מתגלה הגזענות, לא ענודה סמלים שלקוחים מאמצע המאה העשרים. בשקט בירוקרטי, בוועדות ובמנגנונים, ביעילות שלטונית, מעצבים מציאות חיים. בהפקעה סיטונית של קרקעות פרטיות לטובת "פרויקטים לאומיים", בתחימת עיר בתוך גבולות בלתי אפשריים, בריקונה השיטתי ממוסדות ציבוריים, בזימון פעילים חברתיים לחקירות ושיחות עם שירותים ביטחוניים. כך מעמיקים ספק, שקיים ממילא אצל כמיליון אזרחים, בנוגע לכוונות המדינה, בנוגע לתוכניות שמכינה הממשלה.
ולכן גם זה חלק מהתפקיד. במקום להמתין לתסריטי אימה, ליום פקודה דמיוני, להעמיק אצלנו את ההבנה שהכללים משתנים וקווים אדומים נמתחים. להיחשף היום למציאות שמעוצבת עבור כמיליון וחצי אזרחים ערבים. ללמוד מקרוב את השיטתיות המאפשרת ערעור על הזכות הבסיסית של בני הארץ הזו לחיות פה. להיות אזרחים. ולהיות שווים.
"מאבק משותף", "סולידריות", "התנגדות עממית". גם אלו, כמו הראשונות, הן מילים גדולות. גם הן, כמו הראשונות, מיתרגמות לאין-ספור פרטים קטנים, לצעדים יומיומיים, לפעולות שמטרתן לקדם בנייה של שותפות-אמת בין אוכלוסיות שכמעט אינן נפגשות.
גם לכן חשוב שניסע לטייבה, בשבת הקרובה (13.11.10) ב-14:00. שנגיע כדי לראות ונברר בשביל לדעת. שניחשף, כדי שנוכל לחשוף. שנשתתף בדרך הארוכה הנקראת
"בניית אמון", אם לחזור אל המילים הגדולות. בניית אמון - לא בין ראש ממשלה לנשיא או בין לשכה לטרקלין, אלא בין רחוב לרחוב, אזרח לאזרח, אדם לאדם.
לפרטים ולהסעות מירושלים, מתל אביב ומהשרון: 054-6236609, 054-2292474, taybeh.solidarity@gmail.com.
האם צחי הנגבי היה ממנה את עשרות פעילי הליכוד אם היה צריך לשלם את משכורותיהם מכיסו? 
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
