לא כל הנוצץ זהב

בעידן של רייטינג, עם גיבורי תרבות חדשים, בוגרי תוכניות ריאליטי, מהווה לעיתים החשיפה בטלוויזיה אטרקציה בעיני הורים וילדים. אך לא כל הנוצץ זהב.

בדיון סוער שהתקיים לאחרונה בוועדה לזכויות הילד בכנסת, עלה נושא ההשלכות של השתתפותם של ילדים בתוכניות ריאליטי. להשתתפות מסוג זה, עשויה לדעתי להיות השפעה שלילית על חיי הילד גם במקרים בהם הוא רק נוכח, ולא משתתף פעיל, וגם כאשר הפרסום נעשה באישור הוריו. הכוונה לדרך שבה הילד עלול להיתפס בידי אלו הצופים בהתנהגותו ובהתנהלות בני משפחתו מעל גבי המסך.

בחשיפה או פרסום של מידע על התנהגותם, הישגיהם, ועמדותיהם של ילדים, בעיקר כאלה המציגים אותם באור בלתי מחמיא, גם זו שהיא מחוץ לשעות הלימודים, יש פוטנציאל לנזק. חשיפה שלילית, פוגעת בראש ובראשונה בקשר של התלמיד עם הדמויות החינוכיות המלוות אותו, שיתקשו באופן טבעי לשדר ציפיות חיוביות לגבי יכולותיו השונות. בנוסף לכך, פוגעת החשיפה בזכות הילד לפרטיות, פותחת פתח לניצולו וללעג מצד חבריו. בתוכניות ההדרכה עליהן דובר בוועדת הכנסת, לדוגמה, חודרות המצלמות לתוך ביתו של הילד ממש, והן מאפשרות לצופה להיות חלק מן הדינמיקה המשפחתית האינטימית ביותר.

לכאורה, יש לתוכניות אלו כוונות טובות: המשפחה המקבלת את ההדרכה, כמו גם הצופים בבית, לומדים שיטות ורוכשים כלים לפתרון בעיות בתוך המסגרת המשפחתית. אלא שהנזק במקרה זה גדול מן התועלת: חשיפה מסוג זה יוצרת "דעה קדומה" המשתרשת אצל הצופים, העשויה להשפיע על התייחסותו של המורה לתלמיד, עד כדי אפלייתו לרעה.

קביעה זו נכונה במיוחד ביחס לקבוצות אוכלוסיה מודרות ומוחלשות בחברה. פיתוח רגשות שליליים כלפי פרטים או קבוצות, עוד קודם להיכרות אתם, ועל סמך השתייכות מגזרית, מעמדית, סטריאוטיפים שליליים, סטיגמות או ציפיות נמוכות, גורמים לילד בהרבה מהמקרים להתנהג בהתאמה, והתוצאה היא חיזוק הציפייה הראשונית, עד כדי הפיכתה בהמשך להתנהגות קבועה.

ציפיות שליליות עלולות אפוא להוליד התנהגויות שליליות. הופעת ילדים בטלוויזיה עלולה להוביל את הצופים למסקנות שליליות גורפות. גרוע מזה, מידע שלילי מקדים על התלמיד באופן זה עלול לרפות, ולו גם באופן בלתי מודע, את ידי העוסקים בחינוך.

"הנבואה המגשימה את עצמה"

דברים אלה נסמכים על שני מחקרים, העוסקים בנטייה שיש לציפיות מן האחר לגרום לו להגיב בהתאם. תופעה המכונה "הנבואה המגשימה את עצמה" והבאה לידי ביטוי בשני אופנים: האחד מתייחס למקרה החיובי, שבו ציפיות גבוהות יגדילו את הסיכויים לביצועים גבוהים. השני הוא המקרה השלילי, שבו ציפיות נמוכות יגדילו את הסיכוי לביצועים נמוכים. שני המקרים גורמים לפגיעה בעיקרון השיוויון בחינוך, ויוצרים אפליה בתוך המערכת עצמה.

"אפקט פיגמליון"

כבר בשנת 1968 מצאו רוזנטל וג'יקובסון כיצד העברת מידע כוזב חיובי על יכולתה וכישוריה הלימודיים והחברתיים של קבוצת תלמידים, שנבחרה באופן אקראי, השפיעה על ציפיות המורים ממנה. שהשפיעו על היכולת ועל המוטיבציה של תלמידיהם. ואכן הישגיהם של אותם התלמידים היו גבוהים מקבוצת הביקורת. תופעה אותה כינו החוקרים בשם "אפקט פיגמליון".

"אפקט הגולם"

עיקרון זה עובד גם בכיוון ההפוך. שנים מאוחר יותר בדק פרופ' אלישע באב"ד את השפעותיהן של ציפיות שליליות של מורים על תלמידיהם כשפעם הושתלו נתונים שליליים. התברר, כי חברי הקבוצה קלטו את הציפיות הסמויות ואת חוסר האמון של המורים בכישוריהם וביכולותיהם ומימשו אותם הלכה למעשה. תופעה שזכתה לשם "אפקט הגולם".

המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי רק מידע הכרחי, הנוגע לביטחונו הרגשי והפיזי של הילד, צריך לעבור הלאה. כל מידע אחר עשוי לפגוע ביכולתו למצות את כישוריו ללא אפליה, התעלמות, או זלזול. השתתפות בתוכניות ריאליטי מהסוג שציינו היא לבטח איננה המתכון הנכון לשמירה על זכותו של הילד לחינוך טוב ולחיים בריאים.