מי חוקר את ישראל?

בימים אלה, בעת שראש אגף המודיעין בישראל, האלוף עמוס ידלין, מכנס את ציבור קציני המחקר של האגף לעוד דיון שבו הם מנסים לחקור, להבין ולהעריך את הצעדים הבאים של מחמוד אחמדינג'אד בטהרן, או של בשאר אסד בדמשק, ואולי של חסן נסראללה בלבנון, יושבים בחדרי הדיונים שלהם בכירי אנשי המודיעין של אירן, סוריה ולבנון, ומנסים להבין ולהעריך את צעדיה של ישראל. הערכות אלו, והמסקנות שאליהן יגיעו, ישפיעו על החלטותיהם ועל הצעדים בהם ינקטו. הערכותיהם ישפיעו קודם כל עלינו.

לפני ארבע שנים זכינו להתוודות נדירה. בעקבות מלחמת לבנון השנייה - מלחמה שפרצה כתוצאה מתגובה ישראלית לחטיפת שני חיילי צה"ל בגבול הצפון - הופיע מזכ"ל חיזבאללה נסראללה, והודיע בפומבי כי לו היה יודע כי כך תגיב ישראל על ניסיון חטיפת חייליה, לא היה יוזם את החטיפה.

נסראללה הביא לידי ביטוי בעיה רצינית ממדרגה ראשונה. בכל מדינה ובכל ארגון קיים גוף מודיעין, אשר תפקידו לבדוק ולהעריך כיצד יפעל הצד השני. מה שאיננו קיים – זה גוף מודיעין הבודק את התשומה האפשרית שלך, של מדינתך, של מנהיגיך, מפקדיך ולוחמיך - על העומד לקרות, על הצעדים שמנגד.

שוב ושוב מתכנס הקבינט הביטחוני שלנו, מתכנסת ה"שביעייה" התורנית. זו שומעת את הערכת המודיעין על האויב, על הצד השני, על ה"אחר", ועוברת מיד לדיון כיצד עלינו להגיב ומה עלינו לעשות במקרים אלה. בשעת הדיון לא עולה כלל השאלה כיצד יתקבלו וישפיעו ההחלטה והמעשה שלנו על צעדי הצד השני.

אנשי המודיעין שלנו מנועים, בדרך הטבע, מלדון בהחלטותיה ובמעשיה של ישראל, וטוב שכך. אלא שאין אף גורם אובייקטיבי אחר שכן עושה זאת, אין מי שמציג בפני מקבלי ההחלטות את המשמעויות של צעדיהם.

כראש מחלקת המחקר באמ"ן, התלבטתי בשאלה זו לפני יותר מ-45 שנים. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בין 1964 ל-1967, פעלה ישראל לסיכול תוכנית ההטיה של מקורות הירדן, בהנהגה סורית. באותן שנים הגבנו שוב ושוב על פיגועי ארגוני המחבלים הפלסטינים, שפעלו בשטח ישראל מתחומי הגדה המערבית. ניתן היה להעריך אז כי פעילות ישראלית זו יוצרת הסלמה בלתי נמנעת, וכי במוקדם או במאוחר יביא הדבר להתלקחות רבתי. אינני יודע אם ממשלת ישראל של אותם ימים הייתה נוהגת אחרת אילו התרענו על כך, או אילו נמצא גורם אחר כלשהו שהיה מתריע ומתרה. מכל מקום זה לא נעשה, וחבל.

דילמות מסוג זה הן מעשה של כל יום. לפני כחודשיים נפתחו הפרוטוקולים של "מטבחה" של הגברת מאיר בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. בצדק העיר מי שהעיר כי לא נפתחו בפנינו הפרוטוקולים של השנים שקדמו למלחמה – השנים שבהן דנו ממשלות ישראל וקיבלו החלטות שהפכו את המלחמה לבלתי נמנעת. מכל מה שאנו יודעים על אותה תקופה – הייתה לממשלות ישראל השפעה רבה, ואולי מכרעת, על שיקולי הצד השני.

החלטות כאלה מתקבלות גם היום, זהו מעשה של יום-יום. ההחלטה, לפני כשנה, להקפיא את הבנייה בהתנחלויות - התקבלה מבלי שנשקלה השפעתה על הצד הפלסטיני. ממש כך התקבלה ההחלטה, לפני פחות מחודש, שלא לחדש את ההקפאה. הפעלת המצור הימי על עזה ועצירת ה"מאווי מרמרה" התקבלה ללא בחינת השפעתה על יחסי ישראל-טורקיה, וללא ניתוח תרומתה לדה-לגיטימציה של ישראל בעולם.

היכן הגורם שיביא בפני קברניטינו את הניתוח והמשמעות של מעשינו והחלטותינו אנו? מי יאנוס אותם לשקול זאת, קודם שתתקבלנה החלטות?