היום כולם מחזיקים מוסדות. כל ישיבה של שני אברכים ומקלט נטוש הופכים ל"מוסדות". ולא שאני חושב שזה לא נכון, תדמית היא דבר לא פחות חשוב כדי לגייס כספים למטרות טובות. זה יכול להיות לימוד תורה, צדקה, מזון, תרופות ומה לא, אז אם רוצים לקרוא לזה עמותה או מוסדות, אז למי זה אכפת? העיקר שיש עוף לשבת כמו שאימא הבטיחה.
יש את הדרך הפשוטה לקבל תקציב מהמדינה, ויש את הדרך העקומה של להקים מפלגה שלמה כדי לקבל כסף מהמדינה ומהעירייה למוסדות המפוארים. הבעיה שלי היא דווקא עם מה שמתבקש מזה שקוראים לזה "מוסדות", וזה - "הנהלת המוסדות". בהנהלה, כידוע, יושבים נשיא המוסדות, מנהל המוסדות, סמנכ"ל, מנהל חשבונות, פקידה לכל אחד ונהג אם צריך. זה טוב לכשעצמו, אין ספק, רק שהם לא ממש עובדים בהתנדבות, וכשזה ממומן מהכסף שלי - אם ישירות ואם דרך תמיכות הממשלה והעירייה - אני פחות מתלהב.
לא מעט תרומות מגיעות לכיסיהם של הארגונים הגדולים ומשום שקשה לפקח עליהם, יש לא מעט פיתויים למעול בכספי התרומות ולהכניסם לכיסם של ראשי הארגון. בעוד שחברה ציבורית מחייבת לשקיפות מסוימת, ארגוני החסד והעמותות השונות נהנים רק מהשם שהם מטפחים לעצמם ומאמון הציבור בהם. לא תמיד צריך לקחת ישירות לכיס, אך ככל שארגון החסד גדול יותר ומנופח יותר - כך פחות כסף מגיע לקהל היעד הסופי, משום שהכסף משמש לניפוח המנגנון.
לא פעם, העמותות והארגונים פועלים מתוך תחרות מיותרת ופוגמים בפעילותם. לא מעט ארגונים נאבקים על איסוף תרומות ומזון וחלוקתם לנזקקים. אך מלבד זאת שהם גורמים לכך שהממשלה חשה פחות אחראית למעמד העניים, הם גם פוגמים ביעילות החלוקה כיוון שהם פונים לאותם אנשים. הצעתי מלפני כמה שנים - שהעמותות השונות הפועלות בדימונה יעבירו לגורם שלישי, בלתי תלוי ומוסכם על כולם, את רשימות החלוקה שלהן כדי למנוע חלוקה לא הוגנת - נדחתה אז על הסף. לארגוני החסד, מתברר, יש אינטרס לשמר את "קהל לקוחותיהם".
משכורתה של נאווה ברק, נשיאת עלם ומי שהייתה לשעבר רעייתו של
אהוד ברק, מונה זה שנים סך של עשרים אלף שקלים בחודש. נאווה ברק בוודאי עובדת קשה, אבל לא צנועה ולא מתנדבת, וכדאי שנזכור את זה לפני שנאיר עוד מנורה בס.מ.ס במגדלי עזריאלי. הצנועה מכולן אגב היא עמותת אנונימוס למען חיות, בה מרוויחה המנכ"ל רק קצת יותר מ-1,000 שקלים בחודש! משכורת סמלית לחלוטין. וכמוהו יש לא מעט מנהלי עמותות שעובדים בהתנדבות או בשכר נורמלי לעמותה שמדברת על נתינה.
ישראל, מתברר, היא המדינה הראשונה (והיחידה עד כה) בעולם שהחליטה, בעקבות המשבר הכלכלי, להגיש סיוע ממשלתי ממוקד לארגונים החברתיים. רק בריטניה עשתה מהלך דומה, אבל בהיקף מצומצם בהרבה. הממשלה סימנה בשנת 2008 כ-3,000 עמותות כראויות לסיוע. היא העמידה לרשותן מענק של 200 מיליון שקל לשנים 2009-2008, שנועד לאפשר לעמותות הללו לשרוד את המשבר העולמי.
נו, אז הנה המדינה מחליטה לפתוח את ידיה הקמוצות ולהעמיד מענקים ממשלתיים לארגונים חברתיים, ומה קורה? למדינה, מתברר, יש אינטרס לתקצב את העמותות האלו מסיבה פשוטה - היא מעבירה את האחריות לטיפול באוכלוסיות החלשות לידי העמותות, שמצידן נהנות מעצם קיומן ומהתקציבים שלה. ככה כולם יוצאים מרוצים - המדינה מצידה ממשיכה במסלול של ריקון מדינת הרווחה ואחריות לאזרחיה, המתנדבים מרגישים תורמים, והחלשים מקבלים עוף לשבת.
ויש גם לא מעט, מתברר, שעושים כסף טוב ממסכנות של אחרים. אני לא מצפה שאנשים יעבדו בחינם. אבל אני לא מצפה גם שעובדי עמותות יגרדו את שכר המינימום, ללא תנאים סוציאליים, יפוטרו מדי שנה. וזה בעוד שהמנהלים שלהם יסתובבו עם רכב של העמותה, מחשב נייד, משכורת שנתית של מאות אלפי שקלים, וילד אתיופי תורן שעוזר לו להוציא כסף מנדבנים אמריקנים.
