צהרי היום. שמש קופחת. רחוב מאובק בעיירה במערב הפרוע. הכל מסתגרים בבתיהם. שני אקדוחנים ניצבים זה מול זה לקרב המכריע. הטוב נגד הרע, השריף נגד השודד, הבלש נגד גנב הסוסים. רק אחד ייצא מכאן כשהוא עומד על רגליו.
אם תרצו, הסצינה הקלאסית הזו מן המערבונים היא תמצית תפיסת העולם האמריקנית. תפיסת עולם פשטנית של שחור ולבן, טוב ורע, חוטא וצדיק. בתפיסה הזו, אין אפור ואין בינוני. וכאשר האמריקנים משנים את תפיסת עולמם, הם עוברים מקיצוניות אחת לשנייה.
קחו למשל את מדיניות החוץ של ארה"ב בשנות ה-50. ניתן היה לסכם אותה במשפט אחד מתוך ספר יהושע: "הלנו אתה אם לצרינו". מי שלא איתנו, קבעו הנשיא אייזנהאואר ושר החוץ דאלאס, הוא בהכרח לצידם של הסובייטים. באווירה הזו פרח המקרתיזם: כל מי שהיה לו אי פעם קשר כלשהו לגופי שמאל, הוא מן הסתם קומוניסט ובוגד.
או למשל סידורי הביטחון בנמלי התעופה בארה"ב. עד 11 בספטמבר אפשר היה להעלות למטוסים סכינים. היום אי-אפשר להעלות אפילו קוצץ ציפורניים. עד 11 בספטמבר הסתפקו המאבטחים במבט חטוף. היום הם מפשיטים את הנוסעים.
כך גם בעולם העסקים. עד פרשת אנרון, יכלו מנהלי חברות לעשות כמעט ככל העולה על רוחם בבישול דוחות כספיים. אחרי פרשת אנרון, נקבעו נוהלי ביקורת העולים לחברות עשרות מיליוני דולרים בשנה ומרחיקים אותן מלהנפיק בארה"ב.
כל ההקדמה הזו באה כדי להסביר איך יכלה להיוולד הדלפת הענק של ויקיליקס. התפיסה האמריקנית אומרת, ש
חופש הביטוי הוא ערך עליון וכמעט בלתי מוגבל. בית המשפט העליון שם כבר פסק, שמותר אפילו לשרוף את הדגל במסגרת הבעת דעה.
חוק לשון הרע בארה"ב ניצב גם הוא במידה רבה לצידם של הכותבים. החוק שלנו קובע, שברגע בו נאמר משהו רע על פלוני - על אומר הדברים להוכיח את אמיתותם ושהיה עניין ציבורי בפרסומם. בארה"ב זה לא מספיק. בארה"ב הנפגע חייב להוכיח שהפוגע פעל בזדון ומתוך כוונה לפגוע בו - וזה כמובן כמעט בלתי ניתן להוכחה.
לאור כל זאת יובן, שבארה"ב אין שום צנזורה צבאית. הכל גלוי ופרוץ. ברגע שמשהו יוצא החוצה - אין שום אפשרות שבעולם למנוע את פרסומו. אפשר להעמיד לדין ואפילו לכלוא את המדליפים, אך אי-אפשר למנוע את הפרסום עצמו. וכבר אמרו חז"ל: "לא עכברא גנב, חורא גנב". אם לעכבר לא היה חור להסתיר בו את שללו, הוא לא היה גונב. ולענייננו: אם למדליפים לא היה היכן לפרסם את המסמכים המסווגים, הם לא היו מדליפים.
האמריקנים, בתפיסת השחור-לבן שלהם, אינם מבינים שלצידה של כל זכות יש גם חובה. שאין זכויות בלתי מוגבלות. כשם שעיסוק בשוד בנקים לא יזכה להגנת
חופש העיסוק, כך פגיעה בלתי מוצדקת בשמו הטוב של אדם אינה יכולה לזכות להגנת חופש הביטוי. כשם שחופש השביתה אינו מקנה זכות זו לחיילים ושוטרים, כך אין חופש הביטוי מקנה את הזכות לפגוע בבטחון המדינה.
את זה האמריקנים מסרבים להבין. כל עוד התמימות הזו פגעה בארה"ב בלבד - ניחא. אבל כעת היא פוגעת קשות בביטחון העולם כולו. היא חושפת למשל חומר מודיעיני רגיש של ישראל, היא מערערת את היחסים בין מדינות, היא מגלה תוכניות פעולה ודרכי עבודה.
נהוג לומר שכאשר ארה"ב משתעלת - לעולם כולו יש הצטננות. במקרה הזה, השיעול האמריקני עלול להדביק את העולם כולו בדלקת ריאות. אולי כעת יחטפו האמריקנים את ה"בובמה" שחטפו, להבדיל, ב-11 בספטמבר ובפרשת אנרון. אולי כעת הם יבינו, שהחופש הזה מוגזם ומנוצל לרעה. הבעיה היא, שאם זה יקרה - סביר להניח שהתגובה, כרגיל, תהיה קיצונית לכיוון השני. אבל אולי זה עדיף על פני ההפקרות הבלתי נסבלת הקיימת כעת.
|
|
|
אחרי כל הרעש, חשוב מאוד לזכור עובדת יסוד אחד: לא כל מסמך דיפלומטי מייצג את עמדת הממשל האמריקני. יש דעות בכל מיני דרגים, יש טיוטות, יש התכתבויות של רכילות ופטפוטים, יש הצעות, יש תוכניות.
במובן הזה, הדיפלומטיה דומה מאוד לעולם המודיעין. שם יש מודיעין גולמי, יש ניתוח ראשוני שלו, יש איסוף מקורות, יש גיבוש הערכה נקודתית ובסוף-בסוף יש הערכת מודיעין לאומית. אי-אפשר לקחת קטע של מודיעין גולמי, להוציא אותו מהקשרו ולהציג אותו כאילו הוא ידיעה מוסמכת ובדוקה. אי-אפשר לקחת הערכה של מפענח זוטר ולקבוע על פיה שיש כאן כור גרעיני.
מן המעט שקראתי על מסמכי ויקיליקס, די ברור שבין מאות אלפי המסמכים יש לא מעט שהם פיקנטיים, טובים לכותרות - אבל לא הרבה יותר מזה. אז דיפלומט במוסקבה העניק כינוי ציורי לפוטין, וחברו שבקהיר אמר משהו על ביבי. באנגלית אומרים על זה: So what?
מובן שבתוך כל השפע הזה יש גם לא מעט מסמכים חשובים, שפרסומם יגרום מן הסתם הרבה מבוכה ונזק. אך כדאי להבחין היטב בין אלו לבין כל השאר, ועושה רושם שהרוב משתייכים לאותה קבוצה חסרת חשיבות של ממש.
|
|