מקץ שביו? העיניים נשואות אל גלעד שליט

את פרשת מקץ קוראים בשבת חנוכה. בשבת חנוכה זו, עלינו למקד את הלבבות בפסוקים הראשונים של הפרשה. יוסף שיצא בשליחות אביו מצא עצמו בכלא רחוק מביתו וממולדתו. בפרשה שלנו [בראשית, מ"א, 13] יוסף יצא מבור כלאו, מהסיוט של אדם שנגזלה ממנו החירות. לכן הקריאה של פרשת "מקץ", ובמיוחד הפסוק של יציאת יוסף מהבור - חייבים להישמע בקריאה צועקת וזועמת להוציא את גלעד שליט מבור כלאו.

הבן יוסף - שיצא בשליחות אביו ונקלע לבור כלא - שוחרר.

החייל גלעד - שיצא בשליחות צבאו ונקלע לבור כלא - לא שוחרר.

הבן יוסף שוחרר מקץ שנתיים ימים אחרי שפתר את חלומות שרי פרעה עת היה בשבי. מצער, שאנחנו דוחים את הקץ ומפקירים את גלעד להינמק בכלאו יותר מדי שנים ומותירים את אביו ואמו בבדידות כואבת באוהל המחאה, והקץ עדיין לא נראה.

יוסף היה הבן שיעקב אהב יותר, זה אשר עורר את כעסם של אחיו. בהבדל מיוסף, גלעד שליט לא עורר אפילו את כעסם של זבובים שבקיר. ליוסף "הִתְנַכְּלוּ אֶחָיו לְהָמִיתוֹ" - לצערי, לגלעד שליט מתנכלת אטימות הלב של שררה שלטונית הגוזרת עליו להמשיך להיות נמק בכלא אי-שם בבור אפל.

את קריאת פרשת "מקץ" יש להפקיע מ-ד' אמות של הפרשה ולהרימה לדרגה של מחאה צועקת, הקוראת לראש הממשלה לנקוט יוזמה מדינית. יוזמה הכרוכה במחיר כואב שחובה לשלם, כדי להוציא את גלעד שליט מבור שביו. אסור לנו להתרפק בשבת חנוכה על סיפור הנס של יציאת יוסף מהבור בפרשת "מקץ", ועל סיפור נס פך השמן שאירע בחג החנוכה, ואילו את משפחת שליט נשאיר להיות נמקה בגעגועיה לבן הנמק בבור כלאו.

מן הראוי שניתן לבנו לביטוי בפרשת מקץ - "וַיֵּצֵא לִבָּם" [שם, מ"ב, 28] בשבת חנוכה. נוציא לבנו למשפחה, שצר לי כשראיתי אותה השבוע בבדידותה באוהל המחאה. נוציא לבנו לבן האובד, כי הוא עלול להיות בבחינת אובד. וזו תהיה אחריות של כולנו, שלא עשינו הכל למען המשפחה שבנה לא יאבד. המשפחה הזו אינה זקוקה לנס. היא זקוקה להחלטה אמיצה של ראש הממשלה שיגלה את מעיינות האורות הגנוזים.