די לאלימות [צילום: פלאש 90]
פרשת וישב (ב') |
חובה עלינו לנצור את שלושת הציוויים החשובים משתי פרשות השבוע האחרונות - "וישלח" ו"וישב": 1. לא להפעיל אלימות כדרך להשגת יעדים לאומיים; 2. לא להפעיל אלימות כלפי אישה; 3. לא להפעיל אלימות כדרך לשמור על כבוד המשפחה
|
|||||||||||||
|
|||||||||||||
פרשת "וישב" חובקת בחובה יריעות חיים שכולנו חווים בחיי היומיום. סיפור אהבת הורים-ילדים, סיפור העדפת בן אחד והקנאה של האחר; סיפור החלום - האם זו פנטזיה או תיאור מצב המשפיע ומנווט את חייו של החולם; סיפור הלבנת פנים - בסיפור של תמר ויהודה, האם זו דרך ראויה להתנהלות חברתית; סיפור יוסף ואחיו - סיפור של הטרדה מינית מצד אישה ומולה מידת ריסון, איפוק ועידון של הגבר המאוים - יוסף. בעוד אחיו, יהודה, מול תמר מעד ולא גילה אותן מידות של ריסון, איפוק ועידון, אלא נתן דרור ליצריו בפגישה בדרך תמנתה עם כלתו, שהסירה בגדי אלמנותה והתחפשה לזונה-קדשה.
זו פרשה עמוסה בסיפורים, במסרים גלויים ובמסרים סמויים. על כל סיפור ועל כל מסר גלוי או סמוי ניתן להרחיב. אני אתחום עצמי ב-ד' אמות של יריעה ספרותית אחת, שתחילתה היא בפרשה הקודמת, פרשת "וישלח". בפרשת "וישלח" בני יעקב פורעים בבני העיר שכם, כנקמה על האונס של בן העיר שכם את אחותם דינה. האחים רואים את ערך כבוד המשפחה העומד לנגד עיניהם, והוא שמכתיב להם פעולת נקם לגאול את כבוד המשפחה. בדרך עורמה הם הרגו כל זכר בעיר שכם. נוסף על ההרג הם "בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבוֹזוֹ אֶת הָעִיר...אֶת צׂאנָם, אֶת בְּקָרָם, אֶת חֲמוֹרֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר בָּעִיר וַּבַאֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ" [שם, ל"ד, 28].
יעקב נוזף בבניו. הנזיפה של יעקב בבניו היא בבחינת ציווי לנו, בני יעקב, גם בימינו - אין מקום לנקם, אין מקום לכוחנות, יש רק דרך אחת ליישב מחלוקות - בדיבור ובמשא-ומתן. לכן, לבניו - ובמיוחד לאחראים הישירים שמעון ולוי - הוא אומר מיד לאחר פעולת העונשין הבלתי אחראית: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי..." [ל"ד, 30] ועל הנזיפה הזאת הוא חוזר טרם מותו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם...כִּי בְּאַפָּם [בכעסם] הָרְגוּ אִישׁ... וּבִרְצוֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר..." [מ"ט, 6-5].
לי חשובה גם התגובה של הבנים לעברו של האב הנוזף בהם על שנתנו דרור ליצר הנקם וטבחו ללא רחם בכל אזרחי הישוב הנמנים על עם אחר. תשובתם היא שהמעשה הוא חיובי בהחלט, והם אינם מתחרטים וכלשון התורה הם נוזפים באבא: "וַיּׂאמְרוּ [ליעקב] הַכְּזוֹנָה יֵעָשֶׁה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". יעקב נלחם בהיתר של הפעלת אלימות כדי לשמור על כבוד המשפחה. למרבה הצער, שמעון ולוי אינם בדעה של יעקב. הם נחרצים בדעתם שהם עשו מעשה חיובי והכרחי. הצעקה של יעקב נגד אלימות חייבת לחלחל להוויה החברתית במציאות חיינו היום.
גם בפרשה שלנו, פרשת "וישב", מופיעה האישה - תמר אשת ער. מצד אחד, בתפישה הגברית של יהודה היא נתפשת כדמות חלשה, שהכל מותר לעשות בגופה. מצד שני, ניצבת מולנו דמות נשית חזקה הנאבקת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב - הזכות לקיים חיי משפחה. היא מתריסה בהתרסה פוגעת נגד מי שמונע ממנה זאת. לשם כך היא מוכנה להלבין את פניו של אדם נשוא פנים, יהודה, אבי ער, בעלה שנפטר. היא מלבינה את פניו - פני גבר חזק, בעל ייחוס ומעמד - על שנתן דרור ליצריו בחיק הטבע אצל אישה, שחשב כי מדובר באישה זונה. כי מדובר באישה שהיא חפץ שהכל מותר לעשות בה, כולל פריקת יצרים. תמר אשת ער אינה שותקת. היא אינה משלימה עם עלבון הכפייה הגברית - שמייעד לה חיי אלמנות נצח - היא יוזמת, פועלת, נוקמת ומשיגה את יעדיה - והיעד לזכות בחיי אמהות.
בשבוע שכנסת ישראל התכנסה לדיון מיוחד בנושא האלימות נגד נשים, אנו פוגשים בפרשה שלנו דמות של אישה הנאבקת על זכויותיה במציאות גברית נוקשה החוסמת לה את כל נתיבי החיים. מולה נמצאת דמות גברית חזקה שרואה באישה כחפץ, שמותר לעשות בה הכל, כולל לפרוק את יצריו: "וַיִּרְאֶה יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה..." [ל"ח, 15].
לצערי, גמגומי החרטה והצער של יהודה אינם משכנעים. מול גבר בעל מעמד ועוצמה חייבת החברה גם היום לפתח כלים, שימנעו את הפגיעה באישה. חובה שננכס את הערך "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא", ולא אשת חיל מי יפצע, מי יפגע, מי יאנוס ומי ירצח.
מעל לכל ננצור את הציוויים משתי הפרשות - הקודמת ושלנו - לא להפעיל אלימות כדרך להשגת יעדים לאומיים, לא להפעיל אלימות כלפי אישה, לא להפעיל אלימות כדרך לשמור על כבוד המשפחה.
זו פרשה עמוסה בסיפורים, במסרים גלויים ובמסרים סמויים. על כל סיפור ועל כל מסר גלוי או סמוי ניתן להרחיב. אני אתחום עצמי ב-ד' אמות של יריעה ספרותית אחת, שתחילתה היא בפרשה הקודמת, פרשת "וישלח". בפרשת "וישלח" בני יעקב פורעים בבני העיר שכם, כנקמה על האונס של בן העיר שכם את אחותם דינה. האחים רואים את ערך כבוד המשפחה העומד לנגד עיניהם, והוא שמכתיב להם פעולת נקם לגאול את כבוד המשפחה. בדרך עורמה הם הרגו כל זכר בעיר שכם. נוסף על ההרג הם "בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבוֹזוֹ אֶת הָעִיר...אֶת צׂאנָם, אֶת בְּקָרָם, אֶת חֲמוֹרֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר בָּעִיר וַּבַאֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ" [שם, ל"ד, 28].
יעקב נוזף בבניו. הנזיפה של יעקב בבניו היא בבחינת ציווי לנו, בני יעקב, גם בימינו - אין מקום לנקם, אין מקום לכוחנות, יש רק דרך אחת ליישב מחלוקות - בדיבור ובמשא-ומתן. לכן, לבניו - ובמיוחד לאחראים הישירים שמעון ולוי - הוא אומר מיד לאחר פעולת העונשין הבלתי אחראית: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי..." [ל"ד, 30] ועל הנזיפה הזאת הוא חוזר טרם מותו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם...כִּי בְּאַפָּם [בכעסם] הָרְגוּ אִישׁ... וּבִרְצוֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר..." [מ"ט, 6-5].
לי חשובה גם התגובה של הבנים לעברו של האב הנוזף בהם על שנתנו דרור ליצר הנקם וטבחו ללא רחם בכל אזרחי הישוב הנמנים על עם אחר. תשובתם היא שהמעשה הוא חיובי בהחלט, והם אינם מתחרטים וכלשון התורה הם נוזפים באבא: "וַיּׂאמְרוּ [ליעקב] הַכְּזוֹנָה יֵעָשֶׁה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". יעקב נלחם בהיתר של הפעלת אלימות כדי לשמור על כבוד המשפחה. למרבה הצער, שמעון ולוי אינם בדעה של יעקב. הם נחרצים בדעתם שהם עשו מעשה חיובי והכרחי. הצעקה של יעקב נגד אלימות חייבת לחלחל להוויה החברתית במציאות חיינו היום.
גם בפרשה שלנו, פרשת "וישב", מופיעה האישה - תמר אשת ער. מצד אחד, בתפישה הגברית של יהודה היא נתפשת כדמות חלשה, שהכל מותר לעשות בגופה. מצד שני, ניצבת מולנו דמות נשית חזקה הנאבקת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב - הזכות לקיים חיי משפחה. היא מתריסה בהתרסה פוגעת נגד מי שמונע ממנה זאת. לשם כך היא מוכנה להלבין את פניו של אדם נשוא פנים, יהודה, אבי ער, בעלה שנפטר. היא מלבינה את פניו - פני גבר חזק, בעל ייחוס ומעמד - על שנתן דרור ליצריו בחיק הטבע אצל אישה, שחשב כי מדובר באישה זונה. כי מדובר באישה שהיא חפץ שהכל מותר לעשות בה, כולל פריקת יצרים. תמר אשת ער אינה שותקת. היא אינה משלימה עם עלבון הכפייה הגברית - שמייעד לה חיי אלמנות נצח - היא יוזמת, פועלת, נוקמת ומשיגה את יעדיה - והיעד לזכות בחיי אמהות.
בשבוע שכנסת ישראל התכנסה לדיון מיוחד בנושא האלימות נגד נשים, אנו פוגשים בפרשה שלנו דמות של אישה הנאבקת על זכויותיה במציאות גברית נוקשה החוסמת לה את כל נתיבי החיים. מולה נמצאת דמות גברית חזקה שרואה באישה כחפץ, שמותר לעשות בה הכל, כולל לפרוק את יצריו: "וַיִּרְאֶה יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה..." [ל"ח, 15].
לצערי, גמגומי החרטה והצער של יהודה אינם משכנעים. מול גבר בעל מעמד ועוצמה חייבת החברה גם היום לפתח כלים, שימנעו את הפגיעה באישה. חובה שננכס את הערך "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא", ולא אשת חיל מי יפצע, מי יפגע, מי יאנוס ומי ירצח.
מעל לכל ננצור את הציוויים משתי הפרשות - הקודמת ושלנו - לא להפעיל אלימות כדרך להשגת יעדים לאומיים, לא להפעיל אלימות כלפי אישה, לא להפעיל אלימות כדרך לשמור על כבוד המשפחה.
|
|
| מועדון VIP | להצטרפות הקלק כאן |
| פורומים News1 / תגובות |
| כללי | חדשות | רשימות | נושאים | אישים | פירמות | מוסדות |
| אקטואליה | מדיני/פוליטי | בריאות | כלכלה | משפט | סדום ועמורה | עיתונות |
| פרשת וישב (ב') |
| תגובות [ 36 ] |
|
לכל התגובות
תפוס כינוי יחודי
|
||
| כותרת התגובה | שם הכותב | שעה תאריך | |||||
| 1 |
|
||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
| 2 |
|
||||||
| 3 |
|
||||||
| 4 |
|
||||||
|
|
|||||||
| 5 |
|
||||||
| 6 |
|
||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
| 7 |
|
||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
| 8 |
|
||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
| 9 |
|
||||||
| 10 |
|
||||||
| 11 |
|
||||||
|
|
|||||||
| 12 |
|
||||||
|
|
|||||||
|
|
|||||||
| 13 |
|
||||||
| בלוגרים נוספים ברשת |
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
|
|
|||
|
|
|
||
| ברחבי הרשת / פרסומת |

