"רֶצִ'יטַטִיב ורוֹנדוֹ"

זהו סיפור עצוב, הנשען על זיכרון רחוק. זיכרון צלילים מדויק וזיכרון מראות שאינם נשכחים. הסיפור מספר על שני אנשים ידועים ומפורסמים. גם בתנועה הקיבוצית וגם במדינה כולה. שניהם היו אמנים. ושניהם היו חברי קיבוצים. האחד בשמיר והשני בעין החורש. האחד מוסיקאי כישרוני ופסנתרן נהדר, והשני משורר עברי ידוע, פרטיזן וקצין התרבות של חטיבת 'גבעתי'.

הם נפגשו פגישה דרמטית, ואולי גם טראגית מעט, בחדר האוכל הישן של עין החורש. זה היה אמור להיות ערב מיוחד של קונצרט מהנה, אבל הפך לערב מכאיב ושערורייתי. הקונצרט שאותו עמד לנגן הפסנתרן יַהֲלִי וַגמַן ז"ל, פוצץ על-ידי המשורר אבא קובנר ז"ל ובני חבורתו. בערב שבת נעים, בסוף שנות החמישים, במבנה העץ הדליק של חדר האוכל הישן של הקיבוץ.

אבא קובנר היה כבר אז "מפוצץ הצגות" ידוע. רק כמה שנים קודם הוא פוצץ את הצגתו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב", שהוצגה בתיאטרון "הבימה". פרצה אז שערוריה רבתי בארץ. הוא היה אמן ה"צְוִוישֶׁנְלוּפים", קריאות הביניים המסעירות, שחוללו שערוריות בשיחות הקיבוץ, בישיבות הועד הפועל של הקיבוץ הארצי ובוועידות התנועה. לשיא כישוריו כאוֹרָטוֹר יגיע כשנתיים לאחר ליל הקונצרט הזה, כשיעיד מעל דוכן העדים במשפט אייכמן. עדותו הדרמטית במשפט הפכה מאז לאירוע מכונן, אף כי לא הועילה למשפט. הוא נודע בדעותיו הקיצוניות. כלוחם ב'גבעתי' הוא לא סלח לנכנעים, לא בקיבוץ ניצנים, ועל אחת כמה וכמה שלא סלח למשתמטים. אפילו הם פסנתרנים מהמעלה הראשונה.

יהלי וגמן, נער הפלאים של המוזיקה הישראלית, בן לאחת המשפחות הטובות של היישוב, משפחת שלונסקי, יצא לאמריקה, להשלמת לימודי המוזיקה שלו בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא לא השתתף במלחמה. וגם לא מיהר לשוב. אוהדיו טענו, וגם טוענים עד היום, שהוא קיבל אישור מגדולי היישוב, ובהם לוי אשכול ואפילו בן-גוריון, לצאת ולהשלים את לימודיו. הם אפילו עודדו אותו לכך. הם כבר חשבו על המדינה שתקום ועל צורכי התרבות שלה. לרוע המזל, חבר יהלי וגמן שלא מרצונו, לחבורה מאוד לא מכובדת, של בנים מפורסמים של ראשי היישוב, שהתחמקו מהקרבות. היו בהם בני עשירים, בני שופטים עליונים, בנים של מנהיגי ציבור ואחרים. ורדיפתם הציבורית והעיתונאית תפסה אז לא מעט כותרות.