אבא קובנר. לא ויתר! [צילום: משה מילנר/לע"מ]
|
זהו סיפור עצוב, הנשען על זיכרון רחוק. זיכרון צלילים מדויק וזיכרון מראות שאינם נשכחים. הסיפור מספר על שני אנשים ידועים ומפורסמים. גם בתנועה הקיבוצית וגם במדינה כולה. שניהם היו אמנים. ושניהם היו חברי קיבוצים. האחד בשמיר והשני בעין החורש. האחד מוסיקאי כישרוני ופסנתרן נהדר, והשני משורר עברי ידוע, פרטיזן וקצין התרבות של חטיבת 'גבעתי'.
הם נפגשו פגישה דרמטית, ואולי גם טראגית מעט, בחדר האוכל הישן של עין החורש. זה היה אמור להיות ערב מיוחד של קונצרט מהנה, אבל הפך לערב מכאיב ושערורייתי. הקונצרט שאותו עמד לנגן הפסנתרן יַהֲלִי וַגמַן ז"ל, פוצץ על-ידי המשורר אבא קובנר ז"ל ובני חבורתו. בערב שבת נעים, בסוף שנות החמישים, במבנה העץ הדליק של חדר האוכל הישן של הקיבוץ.
אבא קובנר היה כבר אז "מפוצץ הצגות" ידוע. רק כמה שנים קודם הוא פוצץ את הצגתו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב", שהוצגה בתיאטרון "הבימה". פרצה אז שערוריה רבתי בארץ. הוא היה אמן ה"צְוִוישֶׁנְלוּפים", קריאות הביניים המסעירות, שחוללו שערוריות בשיחות הקיבוץ, בישיבות הועד הפועל של הקיבוץ הארצי ובוועידות התנועה. לשיא כישוריו כאוֹרָטוֹר יגיע כשנתיים לאחר ליל הקונצרט הזה, כשיעיד מעל דוכן העדים במשפט אייכמן. עדותו הדרמטית במשפט הפכה מאז לאירוע מכונן, אף כי לא הועילה למשפט. הוא נודע בדעותיו הקיצוניות. כלוחם ב'גבעתי' הוא לא סלח לנכנעים, לא בקיבוץ ניצנים, ועל אחת כמה וכמה שלא סלח למשתמטים. אפילו הם פסנתרנים מהמעלה הראשונה.
יהלי וגמן, נער הפלאים של המוזיקה הישראלית, בן לאחת המשפחות הטובות של היישוב, משפחת שלונסקי, יצא לאמריקה, להשלמת לימודי המוזיקה שלו בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא לא השתתף במלחמה. וגם לא מיהר לשוב. אוהדיו טענו, וגם טוענים עד היום, שהוא קיבל אישור מגדולי היישוב, ובהם לוי אשכול ואפילו בן-גוריון, לצאת ולהשלים את לימודיו. הם אפילו עודדו אותו לכך. הם כבר חשבו על המדינה שתקום ועל צורכי התרבות שלה. לרוע המזל, חבר יהלי וגמן שלא מרצונו, לחבורה מאוד לא מכובדת, של בנים מפורסמים של ראשי היישוב, שהתחמקו מהקרבות. היו בהם בני עשירים, בני שופטים עליונים, בנים של מנהיגי ציבור ואחרים. ורדיפתם הציבורית והעיתונאית תפסה אז לא מעט כותרות.
|
|
|
|
|
[צילום: ארכיון קיבוץ עין השופט]
|
|
בתמונה: יהלי וגמן בקונצרט לפסתנר בחדר האוכל של עין השופט
|
| ▪ ▪ ▪ |
אבא קובנר לא היה מן השוכחים ובוודאי שלא מן הסולחים. והוא לא שכח ליהלי וגמן את 'עריקתו' כביכול. אך שמר את נקמתו להזדמנות מיוחדת. וזו אכן הגיעה! וכך מתכנס הציבור לליל הקונצרט, עם ההבטחה הגדולה של המוזיקה הישראלית. ויהלי וגמן הלבוש בקפידה ומגונדר כבר תופס את מקומו אצל הפסנתר, וידיו כבר מתרוממות להתחיל באקורד הראשון, של איזה "רֶצִ'יטַטיב ורוֹנדוֹ" כלשהו, שכבר אינני זוכר מי הלחינו, והקהל כבר עוצר את נשימתו מחמת העונג הצפוי לו ---
ואז טראח! רעש נוראי צורם של הזזת ספסלים טירפד את הקונצרט. כמו לפי פקודה קם אבא קובנר ממקומו, ואחריו כל "המולקולה" שלו, נאמניו ואנשי חבורתו הקרובים, פנו לצד ימין של האולם, וכאיש אחד, כמו לפי פקודה מתוזמנת היטב, גררו את רגליהם על רצפת האולם, אל דלת העץ החורקת. הקהל נדהם. דממת מוות נפלה לרגע קצר באולם. יהלי וגמן החוויר וחיוורונו בלט על-רקע חולצת הגולף השחורה שלו. ורכזת התרבות מיהרה אליו ובידה כוס מים.
כשדעכו צרימות הדלת פרצה מהומת אלוהים באולם. צרחות וצעקות זעקות וקריאות שבר קולניות. רוב הקהל דרש להמשיך בקונצרט, חרף הפגנת המחאה. אבל היו גם חברים שהצטרפו לקובנר וחבורתו ויצאו במופגן מדלתות האולם. ההפרעות נמשכו קרוב לשעה. חברינו יוצאי גרמניה ואוסטריה, חובבי המוזיקה המושבעים מיהרו לעלות אל הבמה. הם קראו ליהלי וגמן להמשיך בקונצרט, ולקהל קראו קריאות לגנות בכל תוקף את המפגינים הברברים. דומני שפילוג כזה, 'תרבותי', שלא על-רקע פוליטי, לא פילג את קיבוצנו מעולם.
הקונצרט נמשך, ובסופו זכה האמן למחיאות כפיים סוערות, המאזינים קמו ממקומם לקריאות 'בראבו' קולניות. וגמן זכה לתוֹדֵי תודות ולחיבוקו החם של הקהל. וכשעלתה רכזת התרבות המתחנחנת על הבמה, להודות לו ולהתנצל בפניו על ההפרעה הלא צפויה, היה ברור שליל השערוריות הזה, ליל ה"רצ'יטטיב ורונדו", יתמקם לדורות בזיכרון הקיבוצי של עין החורש.
עלילותיהם של שני גיבורי הערב הזה לא תמו אז. אדרבה, הן הלכו והסתעפו, הלכו והעמיקו. כל אחד מהם הוליד כותרות עיתונים מסעירות במשך השנים שחלפו. אבל לא נוכל כאן להספיק הכל, כמאמר הפזמון הידוע. הם באמת ראויים, כל אחד מהם ושניהם ביחד, ליריעת סיפור נרחבת בהרבה.
|
|
| תאריך: |
16/12/2010
|
|
|
עודכן: |
16/12/2010
|
|
|