החשש מגולדסטון 2 - פגיעה בבטחון המדינה

התחממות הגבול הדרומי והמשך ירי הרקטות על ישראל מוכיחים שקברניטי המדינה שוב חזרו אל מדיניות ההבלגה אשר הובילה אותה אל עברי פי פחת. רק לפני שנתיים נגמרה הסאגה הבלתי נסבלת של ירי עשרות אלפי רקטות מעזה לישראל. מבצע "עופרת יצוקה" הצליח לצרוב בתודעת חמאס שישראל מסוגלת לפגוע בעזה בצורה אנושה. תהיינה הדעות אשר תהיינה בשאלה האם היה צריך להמשיך במבצע או לאו, ברור לכל דבר אחד: ישראל הצליחה להשיג הרתעה משמעותית, אם כי לא שלמה. עדיין נורים קסאמים על ישראל אך אין מה להשוות עם מה שהיה לפני "עופרת יצוקה". ויש עוד נקודה חשובה ביותר שלא כל-כך נותנים את הדעת עליה: המבצע בעזה לפני שנתיים החזיר לצה"ל את הביטחון העצמי והאומץ להפעיל כוחות קרקעיים בהיקפים יחסית גדולים. זהו הישג משמעותי ביותר מבחינת רוח הלחימה של צה"ל.

כל ההישגים שנמנו לעיל עלולים לרדת לטמיון אם ממשלת ישראל תתמיד באותה מדיניות הבלגה שהביאה לנזקים קשים מאוד. בתודעת מנהיגי ישראל נצרב דוח גולדסטון וספחיו. לא ניתן להשתחרר מן הרושם שהחשש מדוח נוסף מנחה את מדיניות ממשלת ישראל בכל הקשור לנעשה בדרום הארץ. ישראל חזרה להגיב במקום ליזום. אין צורך להיות מומחה אולטימטיבי לביטחון לאומי כדי לדעת שליוזמה יש יתרונות גדולים מאוד. מי שיוזם הוא המכתיב את קצב האירועים. יתרון המכה הראשונה או המכה המקדימה יש בו כדי להצביע על כיווני המדיניות. לעומת זאת, כאשר נגררים אחר האירועים, קיים סיכוי סביר מאוד לספיגה מן הצד השני. אם כן, השאלה המתבקשת היא, מדוע ישראל חייבת להיות הנגררת ולא היוזמת? בדיוק כאן קבור הכלב: החשש מגולדסטון 2. אין טעות פטאלית מאשר להפקיר את ביטחון אזרחי ישראל בגלל פחד שמא יימצא עוד גולדסטון אחד שיאשים את ישראל, יטרטר קצינים ומדינאים בבואם לצאת את הארץ ויצייר את ישראל כמדינה תוקפנית. את זאת יעשו גם ללא פעולות יזומות על-ידי ישראל.