נשיא במערומיו

אם יש הישג כלשהו בהרשעתו של משה קצב, הרי שהוא מעל לכל במבחן בוזגלו, שהוכיח פעם נוספת כי דינו של נשיא המדינה הוא כדין פשוטי העם.

מעבר לנחרצותו המרשימה של בית המשפט ולניצחונה הגדול של הדמוקרטיה הישראלית, שבה הכל שווים בפני החוק - זהו, ללא ספק, גם הישגה המרשים של התקשורת, שלא נרתעה מלחשוף את עבריינותו של מי שהיה מורם מעם. לא פחות מכך זהו אף ניצחונו של הפמיניזם, שהוכיח בעליל כי לאישה יש מעמד שווה לזה של הגבר.

לאורך כל הדרך התגלה קצב כעבריין-מין סדרתי וכשקרן מועד, שלא בחל לטפול עלילות והאשמות-שווא על קרבנותיו. אף שהמשפט התנהל בדלתיים סגורות - יצא בסופו של דבר המרצע מן השק, אף כי בעינוי-דינן של הנאנסות ושל אלה שבהן ביצע קצב מעשים מגונים.

למי שלא רצה להאמין, הוכיח המשפט הזה שהמלך הוא באמת עירום וכי כל מה שטפל על קרבנותיו - הנשים הנפגעות כמו גם התקשורת - דבק רק בו.

להשפיל ולרומם

כל אלה שדיברו על חפותו של קצב ושהימרו על זיכויו, צריכים עכשיו לאכול את הכובע. בראש ובראשונה ראוי שיעשה זאת סניגורו, עורך הדין אביגדור פלדמן, שהבטיח אתמול (30.12.10), סמוך להכרעת הדין, שכך אומנם ינהג אם לא יזוכה מרשו; עורך הדין יורם שפטל, שבתוכניתו ב"רדיו ללא הפסקה" הטיל ספק בהכרעת הדין בטענה שמשפטו של קצב התנהל "במחשכים"; ועיתונאי הארץ, גדעון לוי, שבסרקזם האופייני לכתיבתו לא הבין, בעצם, מדוע בכלל נטפלים אליו, במהומה רבה על לא מאומה.

לעומתם ראויים לכל שבח מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסמך את ידו על כתב האישום, חרף הלחצים הכבדים שהופעלו עליו להימנע מהגשתו; ואנשי התקשורת, גדי סוקניק ושלום ירושלמי, שחשפו ברבים את קלונו של קצב ולא הרימו ידיים גם כאשר הנשיא לשעבר נזף בהם והשפילם עד עפר.