תקציר התמיהות

ייתכן שתמונת השחור-לבן שתיארתי נוצרה באשמתו של קצב. כאשר מדובר על יחסי מין, יש בדיוק שלוש אפשרויות: או שלא היו, או שהיו בהסכמה או שהיו באונס. קצב דבק בכך שלא קיים יחסי מין כלשהם עם המתלוננות בכלל ועם א' בפרט. הוא לא היה מוכן בשום שלב לטעון לקיומם של יחסים בהסכמה.

חשוב לזכור, שבמעמדו של קצב כממונה על אותן נשים, גם יחסים בהסכמה עלולים להיות עבירה פלילית, עקב המרות שיכול היה להטיל עליהן. זוהי "בעילה אסורה בהסכמה". אך להבדיל מאונס, על סעיף זה כבר חלה התיישנות. ולכן קצב היה יכול להודות בו בלי סיכון משפטי. אך כאמור, הוא דחה בכל תוקף את האפשרות שזה מה שהתרחש.

לאור זאת, ייתכן שמה שהוליך את השופטים לגישת השחור-לבן היה תהליך הפוך מזה שהוצג בפסק הדין: לא אמון בא', חיזוק בעדויות אחרות ולבסוף שקריו של קצב - אלא תחילה הכרה בכך שקצב משקר. ואם קצב משקר באומרו שלא היו יחסים בכלל, שמא אין לבית המשפט ברירה אלא לקבל את הגירסה השנייה שהוצגה בפניו - גירסת האונס?

אלא שלא כך הם פני הדברים. השופטים יכלו לקבוע שלמרות הכחשותיו של קצב, היו יחסים בהסכמה - אולי תוך ניצול מרות. בתקציר פסק הדין הם מסבירים מדוע לא עשו זאת: משום שמדובר בנאשם חכם המצויד בעורכי דין מן השורה הראשונה, העומד על כך שלא היו יחסים מסוג כלשהו. במקרה כזה, אומרים השופטים, אנחנו לא יכולים לתת לו את ההגנה שהוא מסרב לקבל.

נכון, אבל לא לגמרי מדויק. אם קו הגנה כלשהו עולה מתוך הראיות, חובתו של בית המשפט לאמץ אותו, גם אם הנאשם צועק ככרוכיה נגדו. לפי התקציר, לא ברור מדוע השתכנעו השופטים שלא ייתכן שהיו יחסים בהסכמה או תוך ניצול מרות. הם פשוט אומרים: "לא קיימת בנמצא כל תשתית ראייתית שתתמוך בטענה לפיה התקיימו יחסי המין בהסכמה".

נימוק סביר בהחלט. אך מה אם האפשרות הזאת עולה לא מתוך הראיות, אלא מתוך ניתוחן? מה אם האפשרות הזאת היא היחידה המסבירה הן את הקשיים בגירסתה של א', עליהם נעמוד מיד, והן את שקריו של קצב? האם אין בכך לכל הפחות כדי ליצור ספק סביר?

בית המשפט קובע, כי קצב חזר בו מעיסקת הטיעון מתוך הנחה, כי במצב כזה - תיאלץ המדינה לוותר לחלוטין על הגשת כתב אישום נגדו. לא ברור מדוע ראו השופטים צורך לעסוק בניתוח נבכי חשיבתו של קצב ומה הרלוונטיות של קביעה זו לפסק הדין. יתרה מזאת: אביגדור פלדמן סיפר שעות אחדות לאחר מתן פסק הדין, כי הוא ועמיתיו הזהירו את קצב במפורש, כי אם יסוג מעיסקת הטיעון - הוא צפוי לכתב אישום שיכלול אונס.

דווקא נקודה שולית-יחסית זו, מעוררת תמיהות בנוגע לגישתו של בית המשפט כלפי קצב. הרי יש הסברים אחרים, טובים לא פחות, לחזרתו מהעסקה. הוא עצמו טען שרצה להוכיח את חפותו; אחרים מייחסים לו גאווה יתרה או בושה עמוקה. אז למה בכלל לפרש את כוונותיו, ועוד לעשות זאת בצורה המציגה את קצב באור השלילי ביותר האפשרי?

שני דברים מוקשים לי מאוד בגירסתה של א' כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקציר. האחד: כיצד זה המשיכה לעבוד, יום-יום ושעה-שעה, בקירבה רבה, עם מי שאנס אותה? השני: כיצד זה הסכימה לבוא, חודשיים אחרי האונס, לחדרו במלון של מי שאנס אותה ושם נאנסה שוב?

השאלה הראשונה אולי קלה יותר למענה: א' חששה לעתידה, לא הייתה לה עבודה אחרת, היא הייתה בהלם ארוך. לעומת זאת, לשאלה השנייה אני מתקשה מאוד למצוא תשובה מתקבלת על הדעת. כאשר מצרפים לכך את העובדה שא' התלוננה על האונס רק לאחר שנים ארוכות, וחשפה את האירועים הנוראים שחוותה רק טיפין-טיפין במהלך עדותה במשטרה, נוצרות תמיהות שלא קיבלנו להן מענה.

גם הסברה של א' לנקודה האחרונה מעורר קושי: לדבריה, היא חששה שהפרטים מחקירתה במשטרה ידלפו ויגיעו לידיעת בעלה. אז מדוע דיברה עם שורה של אנשים - שלי יחימוביץ', אילנה דיין ואחרים - שוודאי אינם מחויבים לסודיות? (ואגב: מדוע איש מאלו לא אמר דבר? האם לא חששו שמא אותו עבריין מין היושב בבית הנשיא יפגע בנשים אחרות?) מדוע פנתה כבר בשנת 1999 למרכז לנפגעות תקיפה מינית ולעו"ד אלי בן-טובים, אך לא למשטרה? ממה חששה לאחר שקצב פיטר אותה? והבה נראה מה אמרה לעו"ד בן-טובים: "השר... הטריד אותה מינית" - וזהו. בן-טובים, בגירסה הרבה יותר מאוחרת (ונא לזכור שא' הייתה לקוחתו), אמר ש"הבין שמדובר ביותר מהטרדה מינית".

חמורה מכך העובדה, שלמרות תמיהות אלו - בית המשפט נותן אמון מלא בגירסתה של א'. במשפט פלילי, יש צורך בהוכחה מעבר לכל ספק סביר. אם במשפט אזרחי די בהסתברות של 51%, במשפט פלילי צריך להגיע ל-90%. השאלות סביב גירסתה של א' היו צריכות להביא לכך שאמינותה תהיה, נניח, 70%. בית המשפט בהחלט יכול היה להגיע ל-90% הנחוצים בעזרת ראיות נוספות ושקריו של קצב. אך לא זה מה שאמרו השופטים: הם קבעו שאמינותה של א' היא 100%. וזה, כאמור, תמוה.

קצב טען, כי א' העלילה עליו משום שפיטר אותה מסיבות ענייניות. בית המשפט קבע: א' פוטרה רק משום שדחתה את חיזוריו של קצב, שהרי הוא לא היה מעסיק אותה 14 חודשים במשרת אמון אם תיפקודה היה לקוי, ואם לא פיטר אותה מיד - הרי זה משום שחשש שתחשוף את הידוע לה.

כאן בית המשפט אוחז במקל בשני קצותיו. אם קצב לא פיטר אותה משום שחשש ממנה, מדוע כן פיטר אותה? במילים אחרות: בית המשפט זוקף לחובתו של קצב מעשה שלא עשה - למרות שכן עשה אותו.

את אותו להטוט מבצע בית המשפט ביחס ליומנו של קצב. לטענת קצב, היומן מוכיח שהוא כלל לא היה במלון פלאזה ב-17.6.98 - יום האונס השני. אומרים השופטים: יש דוגמאות רבות לכך שהיומן לא היה מעודכן. אך כאשר קצב טוען שנפגש עם חזי צאיג - כפי שכתוב ביומנו של האחרון - באים השופטים ואומרים: לא ייתכן, הרי הפגישה הזאת לא רשומה ביומן שלך. אז היומן אמין או לא? או שהוא אמין רק בבואו לקעקע את האליבי של קצב?

לעומת זאת, כאשר א' אומרת שייתכן שהאונס הראשון לא התרחש ב-19.4.98 אלא ביום אחר באותו חודש, בית המשפט אינו מייחס לכך כל חשיבות. אך כאשר מסתבר שיש בעיה באליבי של קצב לאותו יום - קובעים השופטים: הרי לנו שהוא משקר. כלומר: א' בעצמה לא בטוחה מתי נאנסה, אבל די בכך שהאליבי של קצב לא מסתדר ב-100% כדי לקבוע שזה היה יום האונס.

אני מבקש לחזור לנקודה שכבר העליתי. בית המשפט קובע, כי טענת ההגנה מן הצדק לנוכח הפרסומים הרבים נגדו, לא יכולה לעמוד לקצב. זוהי קביעה הגיונית (שאחרת כל חשוד ירצה ללבות את התקשורת נגדו, ואז לטעון שלא יוכל לזכות למשפט צדק), אך ההנמקה שלה מעוררת סימני שאלה: העובדה שקצב עצמו השתתף באותו קרב תקשורתי.

מה בדיוק אמור חשוד במצב כזה לעשות, לשיטתם של השופטים? לתת לפרקליטות ולמשטרה (להן יש דוברים ועוזרי דוברים ועיתונאים מקורבים) להדליף באין מפריע - כפי שקבע שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, בבג"ץ נגד עיסקת הטיעון - ולהושיט את הלחי השנייה? לחשוש לפתוח את פיו, שמא יבולע לו, בעוד "מקורות יודעי דבר" אך עלומי-שם מכפישים אותו השכם והערב?

קצב הציג, גם בפני התקשורת, את יומן השיחות של לשכת הנשיא, בו רשומים שוב ושוב תאריכים בהם התקשרה א' ללשכתו. בית המשפט קבע, כי איש סודו, אורי יואלי, גרם לה להתקשר ללשכה מתוך אמונה שקצב מנסה לסדר לה מקום עבודה, וכך יצר את הרושם כאילו היחסים בין השניים היו תקינים.

הבעיה היא, שיומן השיחות כולל יותר מכך. באוגוסט 2000 הזמינה א' את קצב לברית-המילה של בנה, ובמאי 2002 הודיעה לו על הולדת בתה וביקשה לבקר אותו עם התינוקת. א' גם ביקשה לשוחח עם קצב במה שהוגדר ביומן כ"אישי". האם כל זה מתיישב עם ניסיונות להשיג עבודה באמצעות האיש שאנס אותה פעמיים? אין לכך תשובה בתקציר.

יתרה מזאת: אם קצב חשש בשנים 1999-1998 לפטר את א' שמא תתלונן נגדו, כיצד זה לא חשש בשנת 2000 - כאשר כבר פוטרה ואין לה מה להפסיד - שמא תעשה זאת אם לא יסייע לה לקבל עבודה?

החיים אינם שחור-לבן, קל וחומר פסקי דין, קל וחומר בן-בנו של קל וחומר - פסקי דין בעבירות מין. ובכל זאת, התקציר הוא לחלוטין שחור-לבן: קצב כולו שחור, המתלוננות כולן לבן. אינני מדבר על ההתנהגות, אלא על האמינות: כל מה שהמתלוננות אומרות הוא אמת לאמיתה, כל מה שקצב אומר הוא שקר מוחלט.

תיאורטית, זה ייתכן; הגיונית, זה לא מתקבל על הדעת. גם כאשר מתעוררות שאלות סביב גירסתה של א' ממשרד התיירות - ומיד נעסוק בהן בהרחבה - בית המשפט מתעלם מהן ומקבל את דבריה כתורה מסיני. גם כאשר ניתן להעניק לדבריו של קצב הסבר תמים - בית המשפט מייחס לו זדון.