רד מהבונקר, יא דֶסְקִימִיסַדוֹ!

כשמתקרבת עונת הסתיו וכבר חשים ביום הכיפורים, אני מותקף, ללא אזהרה, בזיכרונות מהמלחמה הארורה והרחוקה ההיא. כשעמדתי, בחצי גוף ערום, ביום סתווי חמסיני, בסוף אוקטובר 73, על עמדת בטון חשופה, מעין בונקר נטוש לעיתות חירום, בגבעת פַּזְרָה, גבעת בזלת שמעל העיירה הסורית החרבה חוּשְׁנִיָיה.

עמדתי במכנסיים מופשלים, בחצי גוף ערום, ונשאתי דבריי אל קומץ החברים שהתפנו לשמוע. הייתה זו שעה שקטה של הפסקה בהפגזות, והחברים התפנו לרגע, להקשיב לדבריי. עליתי על גוש הבטון של הבונקר הנטוש, נשאתי קולי למזרח, לעבר התלים הסוריים שבאופק, וממש התנבאתי: "הנרות שתביאו מהחופשה הראשונה לחנוכה, לא יספיקו, חברים, תביאו בבקשה גם חבילות של מצות לחג הפסח!..."

כבר היינו מגויסים קרוב לחודש ימים, החיים האזרחיים ממש נשכחו, ולפתע החלו לצאת לסבב החופשות הראשון והקצר. חבריי קיוו שהמלחמה הסתיימה והכול ישוב לקדמותו. הם לא יכלו לשאת את האינטואיציה שלי, שאמרה לי ולהם, שכעת רק מתחילה בעצם המלחמה האמיתית. הם רגמו אותי באתרוגים, כלומר בקופסאות השימורים ממשאית האספקה הסורית השרופה שבמורד התל, מתחת לבונקר.

הם הזעיקו את המפקד, והמ"ם פ'א קרא לי: "רד מהבונקר, יא דסקימיסדו שכמותך!, יא דֶפיטיסט חסר חולצה!" - הוא שב ארצה אל המלחמה בבהילות משליחות הסוכנות בארגנטינה, והמרד של 'חסרי החולצות' - הדֶסקימיסַדוס - שהחזירו את הרודן הארגנטיני חוּאַן פֶּרוֹן לשלטון - היה עדיין טרי בזיכרונו. הוא קרא אלי לרדת מהבונקר, תבוסתן שכמוני...ממריד המונים שכמותי...

פחדתי שאחת מקופסאות השימורים הסוריות באמת תפגע בי. ולא רציתי להרגיז לחינם את המ"ם פ'א החביב, אז פניתי לאחור וירדתי מהבונקר, ולבשתי את החולצה, אבל נבואתי הדפטיסטית כביכול, התגשמה במלוא רעתה: נרות החנוכה כמובן שלא הספיקו לנו. השירות ב'מובלעת הסורית' התמשך והתמשך. ורק לאחר כחצי שנה, ממש כשם שניבאתי בגבעת פזרה, ביום החמסיני ההוא של שלהי אוקטובר 1973, הגיעה הבשורה המיוחלת. הגדוד השתחרר ממש שבוע לפני הפסח! ולא היה חסר הרבה, שחג הפסח ייערך במוצבים, ואנו נזכה לפתוח בין סלעי הבזלת גם את חבילות המצות!.

לימים, בחורף של 1975-6, כשיצא לאור ספר שיריי הראשון, "חושניה, המסגד", ובו שירי המלחמה שכתבתי בחודשים הרעים ההם, ערך איתי ראיון על הספר לגלי צה"ל, המשורר והבמאי המנוח מוטי בהרב. עודני זוכר את דבריו המכאיבים בטלפון הציבורי בנוה שכטר, מעון הסטודנטים של היהדות הקונסרווטיבית, שם למדתי יהדות לאחר המלחמה. המעון שכן ברחוב אגרנט שמדרום למוזיאון בירושלים. ואני נקראתי בחופזה אל הטלפון הציבורי שבקומת המגורים.

"התחנה לא תשדר את הדברים שלך", אמר לי מוטי בהרב. "אני מצטער, מנהלי התחנה אומרים שאתה משורר דפטיסט! וששיריך אינם מחזקים את העם לאחר המלחמה. הם אומרים שכעת נחוצים לנו שירים אחרים: שירים מעודדים!".

כשהשפופרת דממה על החוט, ואני עמדתי שם המום לרגע מפסקנותם של מנהלי תחנת גלי צה"ל, חזרה אלי לפתע, כמו חיה, קריאתו של המ'ם פ'א החביב שלי: "יא דסקימיסדו שכמוך, יא חסר חולצה דפטיסטי, אל תפחיד לי את הפלוגה בתחזיות השחורות שלך, בחנוכה נהיה כבר בבית...".

והיום כששירי הזיכרון שלי, מהמלחמה הארורה ההיא, נקראים במקומות רבים בארץ, ביום הזיכרון ובימים אחרים, אני נזכר כמה שגו חברי, לאחר תום הקרבות, כשלא ראו ולא הבינו, שחודשים ארוכים וקשים נכונים לנו במוצבים. ואני מתפלא על עצמי, מניין נמצאו לי נבואות הזעם המרגיזות, שבשלהן כוניתי מסית וממריד, דסקימיסדו ודפטיסט. ואיך ניחשתי אז שלאחר חודשי שירות ארוכים ומתישים, יסתבר שלא ניבאתי אלא רק מקצת ממה שבא עלינו מאז.