כשנתניהו כותב לבר-הפלוגתא שלו

הנה עמד בנימין נתניהו בדיבורו. הוא הבטיח לאסתר פולארד שידרוש מאובמה לשחרר את בעלה ג'ונתן. הבטיח וקיים. נתניהו כתב מכתב. לא קשה לדמיין את תגובתו הספונטנית של אובמה למכתב הזה. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר הסגלגל כשאובמה מעיין בכתוב.

האיש שהציג אותו ככלי ריק בפני העולם כולו, כותב לו מכתבי דרישה. אין זה משנה אם הצעתו של אובמה להמשך הקפאה זמנית נוספת של הבנייה באיו"ש הייתה נבונה או לא (וכנראה שלא), אין זה משנה שאובמה הגיע עם אג'נדה מאוד לא נוחה לישראל, שגם לא הניבה תשומות מהצד המחוזר על ידו. מה שכן משנה, זו הסנוקרת שספג מראש מדינת חסות, בהושבת פניו ריקם.

מלכתחילה, כימיה לא הייתה בין שני האישים הללו. חוסר אמון וחשדנות היו גם היו. אם היחסים ביניהם היו תקינים, לא היה כל צורך במכתב שכזה.

הסירוב של נתניהו לפנייתו של ברק אובמה בספטמבר 2010, להאריך את צו הקפאה הבנייה המלא באופן חד-פעמי, ב–60 יום תמורת התחייבויות מרחיקות-לכת למען ביטחון ישראל, ייצר קרע מוחלט ביניהם, קרע שמזכירת המדינה הילרי קלינטון לא מצליחה לאחות. על כך כתב תומאס פרידמן מה"ניו-יורק טיימס": "כששופכים עליך מיליארדים ב-50 שנה", אינך יכול לסרב לקבל את ההצעה/בקשה האמריקנית.