עינת שרוף והמוזיאון היורד אל העם

"שלום, כאן עינת שרוף. כשאני מתרגשת אני עולה על שולחן, וכשאני מאד מתרגשת - אני עולה למוזיאון ישראל בירושלים. בואו לבקר במוזיאון...". זהו, פחות או יותר, נוסח הפרסומת המושמעת לאחרונה ברדיו ומזמינה אותנו לבקר במקדש האמנות והארכיאולוגיה שלנו.

בכל אופן אחים שלי, כשאתם באים למשחק בטדי אתם יכולים על הדרך, ככה בקטנה, לקפוץ אלינו למוזיאון ישראל ולראות שם דברים שבחיים לא ראיתם.

ואתם יכולים גם לעשות על האש אצלנו על הדשא צמוד להיכל הספר.

אבל גם אם לא תעשו על האש לא תישארו רעבים. באחריות. כי לאחר השיפוץ האחרון פתחנו במוזיאון שיפודייה בשם "חומוס אבו מאזן". יש שם שווארמה שחבל על הזמן. בימי שלישי יש קוסקוס סוף הדרך.

ושלא תעיזו לפספס את הדרוזית שיושבת בכניסה לאגף לאמנות ותרבות יהודית. כי הדרוזית הזו עושה שם פיתות על פח לוהט ושמה בתוך הפיתות גבינת עיזים - ללקק את האצבעות.

אחרי שתגמרו לעשות על האש כדאי גם שתיכנסו להיכל הספר בפנים. יש שם את המגילות הגנוזות. המגילות האלה מה זה מגניבות. אם תשימו לב, בפינה של כל מגילה יש מין קשקוש כזה כאילו? אז זהו שזה לא קשקוש. זו חתימה של עינת שרוף.

כן, וגם פתחנו חנות מזכרות שלא תשכחו בחיים. מוכרים שם צעיפים מיוחדים של המוזיאון בשלוש שקל. באורגינל. אפילו בשוק רמלה לוד לא תמצאו צעיפים כאלה. באמא שלי.

באמא שלכם, תבואו למוזיאון ישראל, תבואו. ירוצו שם קטעים. יהיה אחלה.

ועכשיו קצת ברצינות: כמה עלוב שעינת שרוף, מכל איכויותיה, הסכימה לעשות שימוש דווקא בריקודים שלה על השולחנות, ודווקא לטובת מוסד מכובד כמו מוזיאון ישראל.

כי נדמה היה, שלמוסד מהדרג של מוזיאון ישראל ישנן דרכים פחות נמוכות לתקשר בגובה העיניים עם אנשי היום יום.