חובה לשרת, לא זכות לשבות

כאשר התגלגל העולם המודרני למהפכה התעשייתית, ורבה התעשרותו של היזם ושל התעשיין מזיעת אפו של הפועל המנוצל והמסכן, נולד רעיון השביתה. זאת, כדי לחלק את רווחי הייצור בין הבעלים ובין עובדיהם, וגם אז מתוך דחף ממשי להתנות את עליית השכר בגידול הפריון. בשירות הציבורי אין מנצלים ואין מנוצלים, כי הרי מדינה דמוקרטית אינה יכולה לנצל את עובדיה שהם גם מצביעיה, אשר בהם היא תלויה יותר מאשר הם בה. על כן, שלא כמו במקומותינו, במקומות רבים לא קיימת כלל זכות השביתה בשירות הציבורי, ומי שלא מלאו ליבו לכך, רשאי לפנות ליזמות הפרטית, לעבודה בתעשיה, לעצמאות תעסוקתית בחקלאות, במלאכה הזעירה, במסחר ובשירותים.

אין בנמצא קבוצה כלשהי המרוצה משכרה במגזר הציבורי: המורה, האחות, הרופא, הפקיד, הימאי, הטכנאי - כולם מקופחים ולכולם אלף סיבות למחות על רמת שכרם, תחת מעטה מסבר אוזן כמו הדאגה לעתיד החינוך, לעתיד יחסי החוץ, לעתיד הספנות והנמלים או לעתידם של שירותי הרפואה והרווחה. אבל הכל מבקשים יותר כסף, ושיפור בתנאי חיים, למרות שלכולם יש בתים ומכוניות, כולם נוסעים לחו"ל, ואיש מהם אינו סובל חרפת רעב. ויש אפילו השובתים משום העדר אמצעים לרכוש דירות לילדיהם או לסדר עבורם חינגות בר-מצווה ונישואין נוצצות שאין בהן צורך של ממש. איש מהם אינו שובת בדרישה לעשות יותר בפחות אמצעים, לייעל את העבודה, לדאוג לטיב השירות, במקום לענות את ציבור ואת מנגנוני המדינה באיומיהם בשביתה ובהשבתה.

סחיטה במעגל סגור

וכך, בכל עת מתאפשר לכל מי אשר שירותיו חיוניים למדינה ולציבור לייצר לחץ - בעצם איום בחנק על הציבור, סחיטה ללא גבול - כדי לאלצם להיכנע לדרישותיו. לא במו"מ עסקינן, אלא בדרישה אולטימטיבית מן הציבור לבחור בשיתוק השירות הציבורי או בהיענות טוטלית או חלקית לדרישותיו. וגם כאשר המדינה נכנעת, אין זה סוף פסוק, אלא פסק זמן רק עד שיעלה בדעתו של ועד כלשהו לשוב ולדרוש תנאי שכר משופרים, וחוזר חלילה. אומרים כי ישנם מקצועות מועדפים, שעל הממשלה לשימם בראש סולם הקדימויות. ניחא. אך האם יש סקטור כלשהו שיהין להסכים לכך שמקצועו פחות חשוב או נדרש מאחרים? מה יותר חשוב ויותר דוחק ממה: טייסי אל על או עובדי הקרקע שלה? אוספי האשפה או מספקי הדלק? המורים או האחיות? הספנים או עובדי שדות התעופה? ספקי המים או החשמל? פקידי העיריות או הדיפלומטים של משרד החוץ?

היות שלא נגיע לעולם לסולם קדימויות מוסכם, אין דרך אלא להנהיג כלל אחיד כלפי כולם, ולשלול מכולם את הזכות להחליט, כל אחד בתחומו, מתי יחזיק את המדינה בגרוגרתה. כל מי שחפץ לעבוד בשירות הציבורי ידע אל נכון, כי לא נכונה לו זכות לשביתה, כי חובת השירות היא לחם חוקו. הכל יודעים מראש כי השכר בשירות הציבורי אינו מן הגבוהים. אך מי שבחר בו, אינו רשאי להלין אחר כך כי קיפחו אותו. אין זה מונע ממנו לתבוע תוך כדי עבודה שיפור בתנאיו לפי היכולת, ואין זה מונע מן המעביד לתבוע יתר פריון, אך בלא שביתה או איום בשביתה. כל עוד קיימת ה"זכות" לשביתה, וידם של הוועדים התובעים אותה או מאיימים בה קלה על ההדק, אזי הם יותר בבחינת מחבלים במקום עבודתם ובציבור הנזקק לשירותיהם, מאשר משרתי ציבור.

ימי התום והצניעות תמו מן הארץ, וריצת הדיבוק אחר יותר הכנסה ופחות עמל לא היטיבה עמנו. מצוקות עמנו וארצנו בימים אלה מחייבים התנערות מכל השביתות הללו המשתקות את חברתנו ומסבות לה נזקים שאין היא יכולה לשאת. שכן לו נניח כי תיענה תביעת הדיפלומטים, המאיימים ללא דיפלומטיות יתרה, וכבר הסבו נזק כבד למדינה, האם זה ישכך את הרתיחה? אדרבא, תביעותיהם של הימאים ושל עובדי המקרקעין ושל אחרים רק יצברו תאוצה ויגביהו דרוש. ואם כולם ייענו, אזי המעגל הבא של השובתים כבר בדרך, ולאחר שכולם יסופקו, ומפאת האינפלציה שתיגרם, יישחק ההישג הכללי, יחל מעגל חדש של שביתות, וחוזר חלילה.

אלא שכדי שחקיקה נגד השביתה בשירות הציבורי תתקבל בציבור, היה דרוש מעט מופת מצד הבכירים - גם בריסון השחיתויות המגמדות את תוספות השכר, וגם בביטול תוספותיהם הם, השמות ללעג את המגבלות התקציביות.