ושוב חוזר הזמר

15 שנה לאחר רצח רבין, זוכה התנועה הישראלית להרשעת הימין לזריקת מרץ מחודשת.

אמריקני בן 22 מעורער בנפשו, שנזרק מבית הספר ומן המכללה מקומית בשל התנהגות פרועה וחסרת פשר, השיג נשק אוטומטי ופתח באש לעבר כינוס פוליטי בעיר שבאריזונה. נהרגו ששה, ביניהם ילדה בת 9, שופט פדרלי, ונפגעה אנושות חברת הקונגרס מן המפלגה הדמוקרטית גבריאל גיפורד, יהודיה גאה הנשואה לאסטרונאוט. עוד לא יבשה הדיו על דפי המדפסת, וכתבינו הישראלים מן התקשורת השלטת כבר הגיעו למסקנה כי שוב מדובר במזימה שטנית של הימין לרצוח את השלום, וזאת כיוון שאותו צעיר היה פה ושם פעיל בתנועה האזרחית הקרויה "מסיבת התה".

"מסיבת התה” של בוסטון הוא אותו אירוע מכונן שבו פרקו מעליהם המתנחלים האמריקנים את עולה של הממלכה הבריטית ויצאו לדרך חדשה תחת הדגל של דמוקרטיה חוקתית. זמן קצר לאחר עלייתו של אובמה לשלטון, כאשר התבררה מדיניותו הכלכלית-חברתית מבית היוצר של השמאל הקיצוני, החלו הגורמים השמרניים להתארגן מחוץ למפלגה הרפובליקנית לפעילות מחאה אזרחית, שומרת חוק, שומרת חוקה, וקראו לעצמם תנועת "מסיבת התה". צמיחתה של תנועה זו לוּותה באיבה הולכת וגוברת מצד התקשורת האמריקנית הממוסדת שנוטה ברובה למפלגה הדמוקרטית, שהאשימה את התנועה בקיצוניות אלימה, הגם שלא נמצאו להאשמות אלו ראיות כלשהן. במקום סימוכין אמיתיים החלו להופיע הכפשות, שכללו צילומים של נושאי נשק באירועים של "מסיבת התה” (הגם שנשיאת נשק ברישיון היא חוקית והזכות לשאת נשק בארה"ב מעוגנת בחוקה) וכן ציטוטים מוצָאים היטב מן ההקשר ליצירת רושם של קיצוניות "ימנית". ואף על-פי כן עלתה התנועה כפורחת, צברה עוצמה והביאה לבחירתם של מועמדים לבתי הנבחרים האמריקניים, שעמדותיהם השמרניות מוצקות יותר מאלו של המפלגה הרפובליקנית.

ההסתה שהיא בון-טון

15 שנה אחורנית, מדינה יהודית קטנה במזרח התיכון, כיכר העיר. סוכן ממשלתי מנהל התגרות פומבית הכוללת שלטי חוצות בסגנון נאצי. סהרורי המשתף עם הסוכן פעולה חושב כי ניתן להסיט את המדינה הדמוקרטית ממסלולה באמצעות האקדח, ויורה בראש ממשלת ישראל. חלומו הוורוד של השמאל הישראלי התגשם. מעתה ואילך יש כתב אישום פתוח, לצמיתות, כלפי מה שקרוי "המחנה הלאומי".

אפשר להתעודד, כי איננו לבד. גם באמריקה - ארץ החוקה והאפשרויות הבלתי מוגבלות, חופש הדעה וחופש הביטוי, שלטון המחנה התקשורתי - האנטי-לאומי התומך בהגירה הבלתי-חוקית, המתנגד למסורת הדתית-מוסרית-תרבותית, האנטי-צבאי והמחלק קצבאות על חשבון הציבור - ניכר במרבית כלי התקשורת. הקישורים האפלים לכאורה שבין דעות לאומיות, היצמדות לחוקה האמריקנית, תמיכה בכוחות הביטחון של המדינה האמריקנית, ובין נטיות לאלימות מילולית ורצחנית מוארות לפתע פתאום באור היקרות שמפיץ מעשהו של סהרורי מטומטם. לעומת זאת, אליבא דאותו ממסד תקשורתי, דרישתם של ארגונים איסלאמיסטים להקים אנדרטת ניצחון בדמות מרכז איסלאמי ומסגד במרחק יריקה מאתר הג'יהאד - גראונד זירו - במנהטן, אינם אלא ביטוי לגיטימי לחופש הדעה, ההתארגנות והדת המקודשים בחוקה. באמריקה, כמו בישראל, התקשורת היא מעין מועדון חברים סגור שאליו רק בעלי הדעה הנכונה זוכים להתקבל ולהשמיע את דעתם החפה מכל היגיון מעשי ושכל ישר. הזמר של "הסתה" ו"אלימות מילולית המובילה לאלימות גופנית" זהה משני צידי האוקיינוס האטלנטי.

אבל לאמריקה יש יתרון אחד ברור: ערוץ הטלוויזיה "פוקס" ורשתות הרדיו הוותיקות. "פוקס", בבעלות רופרט מרדוק האוסטרלי, שוברת את מוסכמות התקשורת ומציבה בפני מתחריה אתגר של איזון עם הטייה ברורה בכיוון השני, הלאומי, החוקתי, המכבד את המסורת הדתית-מוסרית-תרבותית של אמריקה. באופן בלתי מפתיע לחלוטין רשת "פוקס" אינה מסיקה מפעולה של יחיד מסקנות על ציבור שלם, אלא בוחנת את המקרה הבודד את רקעו ומאפייניו. כך, גם אין זה מפתיע ש"פוקס" תומכת בעקביות בעמדותיה של ישראל במאבקה בטרור האיסלאמי.

ואילו לנו בישראל, לרוע המזל, אין מקבילה לרשת "פוקס" באמצעי התקשורת. אצלנו שליטת המחנה הפוסט-ציוני, הפוסט-יהודי, הבועט בדת-מסורת-תרבות שאיפשרו בכלל את עצם קיומו, היא בלתי מעורערת, ולכן כאן הזמר של ההסתה לרצח המחנה הלאומי היא בון-טון ואף סימן לעידון תרבותי. לא נראה כי הזמר הזה דועך, למרות כל העובדות המוצקות המוכיחות את השקר המונח בבסיסו. למעשה, ללא הזמר האנטי-ציוני, אין לאותו מחנה מה להציע בשדה התרבות, הפוליטיקה והמדיניות.