|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
התקשורת-תשקורת מזינה את עצמה ואת שוחריה המזינים את התקשורת ובכך את עצמם וזהו זה ● הציבור? מה זה? ● התקשורת כבר לא תקשורת - אלא תעמולה! כזו שעולה כסף, והכסף הזה משולם ע"י הציבור
|
|
|
תקשורת מוטה: היחס החד-צדדי לפרישת ברק
|
|
דרור אידר
|
|
התקשורת הקימה מפלגה - מזמן, איש לא בחר בה, אבל ברגעים מלאי אקשן - כמו התפלגות "העבודה" - עושה רושם שהסתחררה קשות מעצמה * האם העניקה שירות לאזרח מלבד להקיא עליו בפומבי? * לא אהוד ברק בגד בבוחריו; התקשורת בגדה בקוראיה
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
אני תוהה אימתי יבוא היום בו ייעורו אנשי התקשורת בישראל ויסיקו את המסקנה הבלתי נמנעת שהם פועלים נגד עצמם. המציאות מוכיחה בבירור כי צרכני התקשורת ברובם אינם קונים את הפרקמטיא המוּטָה, וביום הבחירות הם מצביעים קודם כל נגד התקשורת ורק אחר-כך בעבור מפלגות. הקוראים, המאזינים והצופים שאמורים לגבש להם דעה על-סמך נתונים, עובדות ופרשנויות, עושים זאת בחפץ לב ומאמצים אל ליבם את ההפך הגמור מכל מה שהתקשורת מטיפה לו. אנשי התקשורת חייבים לשאול את עצמם איך זה קורה ומדוע? איך לעזאזל נשפכים הררי מילים על קילומטרים רבועים של יריעות ועל שנות שידור יקרות, וכולן בהירות וברורות, מפורטות ומנומקות, ובכל זאת, מובנות ומתקבלות במשמען ההפוך? ה"בון-טון" התקשורתי בישראל היה לנחלת מעטים, מתי-מעט, מיעוט בטל ומבוטל ומנותק מן המציאות. אם נקפיד לדייק - אחוזים בודדים וחסרי משמעות. "אנחנו האיכות!" קרא לזה העיתונאי עודד בן-עמי בענווה גמורה. גדעון לוי קורא לכתוב את מה שלא רוצים לקרוא ולהשמיע את מה שלא רוצים לשמוע. הוא אינו עוצר לרגע לחשוב מדוע לא רוצים לקרוא אותו, מדוע אוטמים את האוזניים משמוע את דבריו ומדוע הוא כל-כך מוקצה מחמת מיאוס? אם נתייחס לתוצאות הבחירות, לא נוכל להתעלם מן העובדה שהבוחרים היהודים במפלגות הערביות, חד"ש, מרצ, העבודה וחלק ממפלגת קדימה, הם אנשי התקשורת עצמם ובני משפחותיהם. אין שותפים אמיתיים לבד מהנבחרים עצמם או כל המתפרנסים מהם לעשרות אלפיהם! כלומר, התקשורת מזינה את עצמה ואת שוחריה המזינים את התקשורת ובכך את עצמם וזהו זה. הציבור? מה זה? כל עוד אמצעי התקשורת הם פרטיים הממומנים בכסף פרטי, לא צריכה להיות בעיה. הטרוניא מתקוממת לה כשהממון הוא ציבורי. הציבור מממן את הרדיו על כל שלוחותיו ואת כל ערוצי הטלוויזיה, את כל מכוני המחקר המזינים את התקשורת, את האקדמיה, עמותות, קרנות, ארגונים ואיגודים לרוב. גם התרומות הן בגדר כסף ציבורי למען הציבור, וכולם חייבים להיות קשובים לרחשי הציבור המממן אותם. אני כבר לא מדבר על החובה לשרת את הציבור הזה, להתחשב בו, לשקף את מגוון הדעות הרווחות בו וגם להקצות לו אי-אלו פינות שיבוא בהן לידי ביטוי. |
|
האיש שקובע את סדר-היום שלנו
|
|
|
|
רזי ברקאי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
בכל בוקר, קצת לפני השעה תשע, מודיעה לנו קריינית בגלי-צה"ל שהתוכנית "מה בוער" עם רזי ברקאי היא "התוכנית שקובעת סדר-יום!" מבלי להתבייש, מבלי לחוש את ההתנשאות והחוצפה בדברים הללו. כלומר, רזי ברקאי אינו מדווח על סדר-יום קיים כלשהו - מדיני, כלכלי, ביטחוני או תרבותי, הוא אינו מסביר, מנתח, מפרשן או מראיין בעלי דעות לכאן ולכאן בנוגע לסדרי-יום שכאלה. לא! הוא קובע (!) מהו סדר-היום שלנו. מכאן נגזרת הפורענות. הוא אינו חייב דין וחשבון לאיש ולא ליושר ולא להגינות, שהרי מה אלה אם לא מה שהם בעיני המתבונן? רזי ברקאי מחליט לבדו או בעצה אחת עם מי שנראה לו מהו הנושא בו יטפל, את מי הוא יראיין ובעיקר את מי לא, מה הוא ישאל ובעיקר - מה לא ישאל, למי ולמה הוא ירחיב את היריעה ולמי הוא יפטור "אנחנו נסתפק בדברים האלה", "הנושא מוצא", "שים נקודה" וכו' וכו'. זה לא יכול להימשך ככה. לאט-לאט מתקבל הרושם שהתקשורת עושה מלאכת-רמייה. זו כבר אינה תקשורת - זו תעמולה! גם אם היא אינה אפקטיבית. זה עולה כסף והכסף הזה משולם על-ידי הציבור. כש חופש הביטוי מוקנה לעמדה אחת ונעדר בעמדות אחרות, משמעותיות, כבדות-משקל, נחלת רבים, הרוב המכריע - זוהי כבר הטיה מרושעת, ויש לגמול לה כרשעתה באכיפת החוק על כל כלי התקשורת הממלכתיים-ציבוריים. יש חוק כזה. גם לחופש הביטוי יש כללי הגינות בסיסיים.
|
|
| תאריך:
|
24/01/2011
|
|
|
עודכן:
|
24/01/2011
|
|
דודו אלהרר
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
צבי גלברד
|
24/01/11 12:22
|
|
|
|
2
|
|
כתומית
|
24/01/11 13:57
|
|
|
|
3
|
|
מטאטא
|
24/01/11 18:50
|
|
|
|
4
|
|
רק מוסיקה וחדשות
|
24/01/11 18:51
|
|
|
|
5
|
|
צנחן
|
25/01/11 02:47
|
|
|
|
6
|
|
הניה
|
25/01/11 09:47
|
|
|
|
7
|
|
רזיאל
|
25/01/11 10:16
|
|
|
|
|
|
דודו אלהרר
|
26/01/11 16:35
|
|
|
|
8
|
|
ישע
|
25/01/11 12:04
|
|
|
|
9
|
|
רפאל1
|
25/01/11 23:58
|
|
|
|
10
|
|
יוד יוד
|
26/01/11 05:36
|
|
|
|
11
|
|
קורןנאוה טבריה
|
31/01/11 09:57
|
|
לאחר הכרעת הדין המרשיעה במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב, ורגע לפני גזר הדין שככל הנראה לא יקל עימו, ייתכן שבצדק, והוא עתיד להישלח לאי-אלו שנים טובות אל מאחורי סורג ובריח, דומה כי לא נשארו לקצב אופציות רבות, אולי אף לא אחת. ובכל זאת אבקש להציע לו כאן אופציה אחת שיכולה בהחלט להועיל לעניינו, אם בקיצור תקופת מאסרו העתידית ואם, סתם כך, בקבלת סיקור קצת יותר מאוזן והגון.
|
|
|
|
|
למסמכי ויקיליקס הפופולריים שחשפו את רוב מה שפוליטיקאים וראשי מדינות רצו שלא נדע לעולם, השתרבבה בין היתר חוות דעת מקצועית - פרופיל פסיכולוגי שחובר בידי מומחי ה-סי.אי.איי על אישיותו של ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין. פוטין זכה לתואר הבא מעולם הזואולוגיה - זכר אלפא. הכוונה לאריה זכר השולט שלטון אבסולוטי בטריטוריה שכבש לעצמו. הוא מנכס לעצמו בלעדיות על כל הנקבות בלהקה ומכאן, אביהם של כל הצאצאים. כל זכר המעז לקרוא תגר על שלטונו המאיים, ובוודאי מי שפלש לשטחו - שם את נפשו בכפו בעימות עם המלך לחיים או למוות. לזכר אלפא אין ברירה: הישרדותו תלויה בשלטונו. האינסטינקטים אינם מותירים לו ברירה - לכשיודח לבסוף מכיסאו, המוות אורב לו מעבר לפינה.
|
|
|
|
|
אני משתתף בפאנל של משיבים על סקרים בנושאים שונים. דעתי אינה חשובה, אבל היא נחשבת. לא סופרים אותי, אבל את דעתי – בהחלט. דעת אינה מעלה ואינה מורידה – לפי דעתי – אבל היא מצטרפת לדעות אחרות, מצטברת, תומכת במגמה או מערערת אותה, מאששת או מפריכה אותה.
|
|
|
|
|
בתוך כל המהומה והמבולקה של עזיבת ברק וארבעת הגמדים את מפלגת העבודה, מונה משה כחלון כשר הרווחה, וזו, בעצם, הידיעה המפוספסת של השבוע שעבר.
|
|
|
|
|
פעם מצע מפלגת העבודה, למרות גלגוליו השונים, התמקד סביב "ציונות וסוציאליזם". כזו הייתה גם דרכה של תנועת העבודה (להוציא את מפ"ם שדגלה במדינה דו-לאומית ובסטאלין שמש העמים). במהלך השנים, התבררו לפחות שני דברים עיקריים סביב הסוציאליזם: האחד - כי הוא יכול להתגשם אך ורק במשטרים טוטליטריים והשני - שהסוציאליזם עומד בסתירה גמורה לדמוקרטיה וחופש הפרט. לראיה - מדינות הגוש המזרחי, בריה"מ, קוריאה הצפונית וקובה. בשלהי סוף המאה העשרים מרבית המדינות הללו שקראו לעצמן סוציאליסטיות ו/או קומוניסטיות, השתחררו מהסוציאליזם. הן עשו זאת דרך מימוש והגשמה לדמוקרטיה. אירועים בולטים לכך היו התמוטטות בריה"מ ונפילת חומת ברלין. המדינות הדיקטטוריות קובה וקוריאה הצפונית הן למעשה המדינות היחידות שנשארו "סוציאל דמוקרטיות". גם הדוגמאות של מדינות צפון-מערב אירופה, של "סוציאליזם", או סוציאל-דמוקרטיות, הן חיקוי כושל לכלכלה חופשית תוך כדי פגיעות בחופש הפרט והיוזמה הפרטית.
|
|
|
|
|
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
