האקדמיה הישראלית: הריקבון מתפשט

השנה החדשה הביאה עמה עוד חרם על ישראלים מצד ישראלים נאורים. והפעם - כ-150 אקדמאים חתמו על עצומה הקוראת להחרמת המרכז האוניברסיטאי אריאל.

אך עצומה זו שונה מקודמותיה בעניין אחד. לדברי מי שיזם אותה, פרופ' ניר גוב, ממכון ויצמן למדע, מעל שליש מן החותמים הם מהפקולטות למדעי הטבע ולפיסיקה, ואלה הצטרפו לאנשי מדעי הרוח והחברה מי שבאופן מסורתי היו עד היום מקור עיקרי להתקפות המוטות ומשמיצות נגד ישראל.

גוב ציין עובדה זו בגאווה מופגנת. אך הצטרפותם של מדענים מצליחים - המקפידים להבטיח דיוק מירבי בממצאי ניסוייהם לפני פרסומם - מצטרפים להתקפה מעוותת ומשוחדת על ישראל, מעידה על התדרדרות נוספת ביושרה של גורמים באקדמיה הישראלית.

העצומה של גוב כוללת את ההכפשה בדבר "אפרטהייד" מצד ישראל; ובאופן מיוחד, הכרזה כי המרכז האוניברסיטאי באריאל משקף "מדיניות של אפרטהייד". אך אפרטהייד בדרום אפריקה היה מדיניות המבוססת על גזע, שנועדה לשמור על כל השטח שבו גרו שחורים בשליטת הממשלה הלבנה, תוך שלילת זכויות אזרח אמיתיות מן השחורים. ואילו הרוב המוחץ של הישראלים, המעוניינים לשאת ולתת על גבולות חדשים בני הגנה בהתאם להחלטה 242 של האו"ם מ-1967, תומכים בהסכם שבמסגרתו הרוב הגדול של הפלשתינים ינהלו בעצמם את ענייניהם בשטחים שעליהם תוותר ישראל. יתר על כן, הצעות להסדרים ברוח זו ואפילו לנסיגות נרחבות יותר, שאינן עולות בקנה אחד עם גבולות בני הגנה, הוצעו על-ידי ממשלות ישראל ונדחו על-ידי מנהיגים פלשתינים.

העצומה, הממחזרת את ההאשמות האנטי-ישראליות הרגילות, מכנה את אריאל "התנחלות בלתי חוקית" ואת קיומה כהפרות של "המשפט הבינלאומי ושל אמנת ג’נבה".

בעוד שגופים בינלאומיים עוינים לישראל אימצו בדרך כלל איפיונים כאלה ביחס לאריאל ולישובים ישראלים אחרים שמעבר לקווי שביתת הנשק של 1949, דווקא מומחים שונים למשפט הבינלאומי וגופים שנתנו חוות דעת מקצועית הזימו טענות אלה.

כך לדוגמה, יוג'ין רוסטוב - לשעבר דיקן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל האמריקנית, פרשן מוביל של משפט בינלאומי, אשר שימש סגן מזכיר המדינה האמריקני והיה אחד ממחברי החלטה 242 - טען כי על-פי כתב המנדט של חבר הלאומים לארץ ישראל וכן לפי סעיף 80 של אמנת האו"ם, יש ליהודים זכות להתישב בכל מקום בין נהר הירדן ובין הים התיכון. לפיכך, ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות ואינן מהוות הפרה של אמנת ג’נבה. מספר שנים אחרי מלחמת ששת הימים כתב רוסטוב כי "לישראל יש זכות בלתי מעורערת להתיישב בגדה המערבית", כלומר ביהודה ושומרון.

רק ויתור ישראלי בהסכם מפורש על שטח ועל נוכחות של יישובים ישראלים בו, יסגור חוקית חלקים מן הארץ שבין הירדן ובין הים להתיישבות ישראלית. למעשה, ישראל ויתרה על ישובים באזורים שהוגדרו בהסכמי אוסלו ב' ב-1995 כשטחי A ו-B, כאשר שטח A נמצא בשליטה פלשתינית מלאה ושטח B - בשליטה אזרחית פלשתינית ובשליטה צבאית ישראלית. ישראל עשתה זאת למרות שהפלשתינים הפרו את התחייבויותיהם על-פי ההסכם.

באשר לאמנת ג'נבה הבהירו מומחים אחרים כי זו מתייחסת להעברה בכפייה של אוכלוסיה אזרחית, והיות שההתנחלויות כרוכות בהעברה מרצון של מתיישבים, האמנה אינה רלוונטית גם מסיבה זו.

בהתבסס על מסמכים בינלאומיים ועל חוות דעת של מומחי משפט, מחלקת המדינה של ארה"ב, למשל, אינה רואה את אמנת ג'נבה כמתייחסת להתנחלויות הישראליות. בנוסף, כל ממשלות ארה"ב, למעט ממשלו של ג'ימי קרטר, התייחסו בעקביות להתנחלויות כחוקיות, גם אם חלקם מתחו ביקורת על כך שהן מכבידות על ההגעה להסכם שלום.

אינדוקטרינציה פוסט-ציונית

האקדמאים שחתמו לא מכבר על העצומה נגד אריאל, מחקים שוב את מבקריה של ישראל, באומרם למעשה כי התנחלויות כמו אריאל הופכות את השלום לבלתי אפשרי. אך לקביעה כי נושאים של גבולות והתנחלויות הן מכשול לשלום אין כל אחיזה נוכח ניסיונותיהם החוזרים ונשנים, במשך עשרות שנים, של הישראלים במגעיהם עם בני שיחם הערבים. המנהיגות הפלשתינית הכריזה בהתמדה והפגינה בעקביות, כי אין בכוחם של שום ויתורים טריטוריאליים לגרום להם לחתום על הסכם על "קץ הסכסוך", לוותר על הדרישה ל"זכות השיבה" שמטרתה להפוך את ישראל לעוד ישות ערבית, להכיר בישראל כמדינה יהודית או אפילו להכיר בלגיטימיות של ריבונות יהודית כלשהי בשטח. יתר על כן, המנהיגות הפלשתינית מנצלת בהתמדה את כלי התקשורת שלה, את מסגדיה ואת בתי הספר שלה להטיף

לפלשתינים להאמין, כי התביעות היהודיות כולן אינן לגיטימיות, וכי הן מהוות סילוף של ההיסטוריה, הפרה של החוק הבינלאומי ופגיעה בזכויות הערבים והמוסלמים; יתר על כן, כי מחובתם של הפלשתינים להקדיש את עצמם להשמדתה של ישראל.

במחלקות ללימודי הרוח והחברה באוניברסיטאות בישראל, נטישת החינוך לטובת אינדוקטרינציה אנטי-ציונית ו"פוסט-ציונית" המבוססת על טיעונים שקריים ומשמיצנים, היא תופעה מוכרת ומתועדת היטב. אירועים כמו מתן ציון 97 לסטודנט טדי כ"ץ מן המחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת חיפה על התזה השקרית שלו לתואר שני שהגיש ב-1998 - שעל-פיה חיילים ישראלים ביצעו במלחמת השחרור טבח בערביי הכפר טנטורה - היא רק אחת הדוגמאות הידועות לשמצה לתופעה זו.

אך חתימותיהם של חברים רבים מפקולטות למדעי הטבע והפיסיקה על העצומה האחרונה - תמיכתם הבלתי מסוייגת בטיעונים אנטי-ישראלים כוזבים, או מקרה הטוב מפוקפקים, שיש נגדם טיעונים חריפים - משקפות יותר מאשר סתם הרחבה של מספר המחלקות באוניברסיטאות בישראל הנגועות בהשחתת היושרה האקדמית.

למארגן העצומה גוב יש קריירה מצליחה כחבר במחלקה לפיסיקה כימית במכון ויצמן. חותם אחר על העצומה הוא עמיתו למחלקה פרופ' איתמר פרוקצ'ה, שזכה להכרה בולטת בשטח מחקרו ואף זכה בפרס ישראל על הישגיו המקצועיים.

אלא שהצלחה בשטח כמו שלהם מחייבת רצינות אקדמית מחקרית גדולה בהרבה מזו הנדרשת מאנשי מדעי הרוח או החברה, גם מאלה שעדיין דוגלים בסטנדרטים בסיסיים של יושרה. שום חוקר בתחום של פיסיקה כימית אינו מתיר לפרסום מחקר הנושא את שמו, אלא אם כן בדק שוב ושוב את תוצאות הניסויים - בין אם שלו או של תלמידי מחקר במעבדתו - חזר על הניסויים עצמם ובחן בדקדקנות עוד ועוד את הנתונים. יתר על כן, פרסומים של המדען שבהם הוא מדווח על מחקריו לא יטענו דבר מעבר למה שמאשרים הניסויים הבדוקים. אם בחר החוקר לכלול בפרסום השלכות אפשריות של תוצאות הניסוי, או להרחיב בהשערותיו בדבר חשיבות מימצאיו, הוא יציין מפורשות כי מדובר באפשרויות ובספקולציות בלבד.

אך אנשים כמו גוב ופרוקצ'ה, שכמעט בוודאות מקפידים הקפדה רבה במחקרים הנושאים את שמם, חותמים על עצומה החוזרת ללא הסתייגות על טענות מוטות במובהק, בעלות אמינות מפוקפקת, בעניינים כמו חוקיות ההתנחלויות, הרלוונטיות של אמנות ג'נבה, האפשרויות להשגת שלום אמיתי ותפקידן של ההתנחלויות במאמצים להשגת שלום. בעוד ש המחקרים שעליהם הם שוקדים בקפדנות הם קרוב לוודאי קשים להבנה, וחסרי השלכה לרווחתם המיידית של בני אדם, הרי שהטענות שהם זורקים לחלל האוויר ומשמשות את העצומה, מנוצלות על-ידי אויביה של ישראל ובעלות השלכות מעשיות ומזיקות למדינה ולתושביה.

כפי שמשתקף מעצומת האקדמאים, הכפשתה של ישראל לא רק "זכתה" במצטרפים אקדמאים ישראלים חדשים, אלא הביאה אליה את אלה שהכשרתם והתנהלותם המדעיות היו אמורות לחסן אותם מתמיכה בטענות מוטות ומשמיצות. הריקבון אפוא אינה רק מתפשט. הוא גם מעמיק.