העונש הראוי לנשיא קצב

עד אנא הגענו, במדינתנו בת ה-63, שנשיא מדינה מורשע בשני מעשי אונס ושיבוש מהלכי משפט ומתחנן על נפשו בפני בית המשפט. כל התקדימים המשפטיים, שהתביעה והסנגוריה הציגו בפני בית המפשט וכל הטיעונים לחומרה ולקולא שניתן להמציא לעת הזאת - לא יכולים לייצג נאמנה, סיטואציה כה חדשנית ומביכה כאחד.

טוב עשו, מבחינה אסטרטגית משפטית, שני הצדדים, שוויתרו על הבאת עדים לטיעוני העונש, שהרי בית המשפט שמע קרא ויכול לתאר את העשוי להיאמר לטוב ולרע ולמנוע על-ידי מהלך זה, מעדים לטחון מים ולהביך עצמם תוך כדי העדות. מה עוד, שכפי שאמרתי, התקדימים והעדויות לא יכולים להועיל בהרבה במקרה הראשוני והתקדימי הזה, שבו נשיא מדינה, שעומד בראש הפירמידה, נופל לפתח גיהינום המבוכה והבושה תוך פגיעה תדמיתית במוסד הנשיאות בארץ וכלפי כולי עלמא.

אי קבלת הסדר הטיעון החלומי שהשיגו עורכי הדין של קצב - היה הימור שנכשל קשות ומצביע בעיקר על שיקול דעת מוטעה של קצב, הן לגבי התנהגותו, מעשיו, מעמדו וההשלכות של מעשיו שלא נשקלו בהגיון על ידו משך השנים. הטענות שיש לפעול לגבי איש ציבור רם מעלה, לפי "עיקרון בוזגלו" המשפטי, לאמור: יחס ועונש כמו לכל אזרח מן השורה - הוא נכון בעיקרו אך קשה ליישום במציאות
.
הנפילה של איש ציבור ממרומי הפירמידה החברתית מוסדית שלטונית, לרצפת הכלא ולדלי השירותים הוא כה כואב ומכאיב, שיש לתת לכך משקל מאוזן בשיקולי העונש. יש להוסיף לכך את הפגיעה במשפחה, בתדמיתה, בעתידה וביכולת שיקומה הפסיכולוגי - כאות קין על ביתם.

מעמדה ותפקידה של התקשורת

ככל שהאירוע, מתייחס לדמות ציבורית חשובה יותר, כמו נשיא, ראש ממשלה, שר, ח"כ, מנכ"ל, כך חשיבותה בסיקור, בחיקור ובדיווח, רב יותר ומשמעותי. אך אסור בתכלית האיסור, שהתקשורת תהפוך לחודרנית, רכילותית ותחצה גבולות מקצועיים ואתיים.

בפרשת קצב, כמו בפרשת אולמרט, ביבי נתניהו בזמנו - התקשורת חצתה גבולות בדיווח החודרני, אגרסיבי, חד-צדדי וחמור מכל התקשורת, שפטה והרשיע את איש הציבור עוד בטרם החל משפטם.

גם בית המשפט במקרה הנשיא קצב התייחס לאספקט הזה בהכרעת הדין, על מעללי התקשורת ואין לי ספק שהתעללות התקשורתית בקצב לאורך המשפט והרבה לפניו, תוך כתבות והצהרות בראשי פרקים ועמודים ראשיים על מעלליו בחדרי חדרים של בניין הנשיאות ומשרד התחבורה - היו בנוסח טלנובלה מן הזן הנחות ביותר. על בית המשפט לתת משקל לקולא בשקילת העונש על היחס שקיבל הנשיא ומוסד הנשיאות במקרה הספציפי.

מעמד המתלוננות וחלקן בפרשה

הכרעת הדין, לא נתנה תשובה מלאה, מספקת ומשכנעת על חלקן ההתנהגותי של המתלוננות בפרשה זו. אומנם ניתנו הסברים פסיכולוגיים וניתוחים פסיכיאטריים, על התנהגות נשים לאחר אונס והקושי על הגילוי ומסירת העדות או התלונה במשטרה, אך עדיין נשארו שאלות רבות ללא מענה ראוי גם לא על-ידי התקשורת.

גם א' מבית הנשיא וגם א' ממשרד התחבורה היו אומנם בחורות צעירות, אסרטיביות, מלאות חשיבות עצמית על המשרות והתפקידים שקיבלו מהנשיא והקידום המטאורי ואולי גם קצת פחדו מהמעמד והאיש, אך זה עדיין לא מסביר את הכניעה וחוסר האונים שגילו בהתנגדותן למעשים, באי עזיבתן את התפקיד או בתלונות לקרובים או פנייה לעזרה לגופים המתאימים.

למרות כל הניסיונות הפסיכולוגיים והחברתיים, להסביר את המשך דבקותן בתפקיד, למרות כל הסימנים המקדימים של הטרדה מינית - אין הסבר הגיוני ומשכנע שבחורה שנאנסת פעם ראשונה - ממשיכה בעבודתה ובתפקידה עד שנאנסת פעם שנייה, בנסיבות די מוזרות וקיצוניות בבית מלון לאחר פגישת עבודה כביכול בלובי - ועליה לחדרו של הנשיא, שמקבל את פניה בשלבי התפשטות.

מצטער רבותי, לי משהו לא נראה סביר בכל הסיפור הזה כמו סיפורה של א' מבית הנשיא, שלאחר הפסקה של חודשים רבים מגיעה כדי לבקש פיצוי כספי שנשמע כמו סחיטה. אך מאחר שבית המשפט הכריע שקצב אשם, העונש הראוי לדעתי בנסיבות המקרה, צריך להיות מידתי ומאוזן בהתאם לאירועים והנימוקים שפרטתי לעיל - להערכתי, מאסר בפועל שינוע בין 5-7 שנים + פיצוי כספי ובקביעה של מעשה קלון - הוא ראוי בנסיבות לאור עמדת השופטים בהכרעת דין. בכל מקרה, כל עונש שיוטל - הנשיא קצב צריך להלין רק על עצמו ועל החלטתו הנמהרת, לא לקבל את הסדר הטיעון הפנטסטי שהוצע לו.

הערות והרהורים בענייני משפט קצב

1. גזר הדין נקבע לתאריך 8.3.11 - יום האשה הבינלאומי. האם מדובר בתאריך תמים, או תכנון מוקדם או יש בכך אמירה מקדימה לעונש?.

2. במהלך כל המשפט, הסיקור והראיונות גם מצד המתלוננות - לא קיבלתי תשובה מספקת, איפה הייתה הגאווה האישית, השמירה וההגנה על גופן על מעמדם על אישיותן הנשית - לאן זה נעלם?.

3. השפיטה על-ידי התקשורת מגיעה גם לעונש ולפי האמור בראיונות והתוכניות השונות - יש לתלותו, לסרסו ולשכוח אותו בכלא.