האם גל המהפכות בעולם הערבי יגיע ל"פלשתין"?

הפלשתינים זועמים ומתוסכלים.

בעוד שהם הביעו תמיכה פומבית במהפכות בתוניסיה, במצרים ובלוב ובהפגנות המחאה במדינות ערב האחרות לשינוי המשטר ועריכת רפורמות, מסתבר כי המהפכות במדינות ערב נשאו אופי לאומי והתעלמו לחלוטין מהבעיה הפלשתינית הנחשבת ללב הבעיות של האומה הערבית.

הסיסמא הנפוצה ביותר בהפגנות הייתה "העם רוצה להפיל את המשטר". באף אחת מן המדינות הערביות שבהן התקיימו הפגנות המחאה לא הונפה ולו סיסמא אחת התומכת במאבק הפלשתיני לעצמאות. לא הייתה בהפגנות האלה אפילו כרזה אחת הקוראת לסייע לעם הפלשתיני או למשל לפתוח את מעבר רפיח או להסיר את המצור מעל רצועת עזה.

לפלשתינים יש תחושה כי למרות האירועים בעולם הערבי, מה שמעניין את מדינות המערב הוא האינטרסים שלהם בלבד, לשמור על מקורות הנפט, לנטרל את הסכנה האירנית ולשמור על ביטחון ישראל. גם הן לא מתעניינות בבעיה פלשתינית.

כך נותרו הפלשתינים מבודדים, אין הזדהות עם בעייתם לא ממדינות ערב ולא ממדינות המערב.

אחת השאלות המעסיקות את ההנהגה הפלשתינית וגם את מערכת הביטחון הישראלית היא השאלה האם "אפקט הדומינו" יגיע ממדינות ערב גם ל "פלשתין"?

בשטחים מעריכים גם כן כי רק "הדור הצעיר" הפלשתיני יכול להוביל שינוי במצב כפי שעשה בתוניסיה ובמצרים וכפי שהוא מנסה לעשות במדינות ערביות נוספות. בשטחים ובפזורה הפלשתינית הוקמו קבוצות שונות המשתמשות ברשתות החברתיות באינטרנט ושקבעו את יום ה-15 במאי ליום של הפגנות ומחאות.

להפגנות הצעירים האלה אמורים להצטרף מובטלים ובני משפחות האסירים הביטחוניים המוחזקים בבתי הכלא בישראל.

אין ספק שהעם הפלשתיני יכול לגייס כמה עשרות אלפי מפגינים כפי שעשה באינתיפאדה הראשונה ב1987. המפגינים האלה יכולים לדרוש את הפסקת הפיצול בין הגדה לרצועה, את הפיוס בין הפת"ח לחמאס ואת השגת האחדות הלאומית.

אולם אם הכוונה היא להפגין ולמחות נגד "הכיבוש הישראלי" הרי שעדיף לפלשתינים להשלים תחילה את תהליך הפיוס הלאומי ביניהם ולצאת לרחובות רק לאחר מכן. השגת האחדות הלאומית הפלשתינית תאפשר לפלשתינים לגייס את ההמונים ולהתחיל בהתקוממות לא אלימה רחבת היקף שיכולה להביך מאוד את ישראל.

הפלשתינים מתוסכלים מהעובדה שהעולם הערבי סוער וגועש ואילו ב"פלשתין" שוררת רגיעה.

האמת היא די פשוטה. הפלשתינים אינם יכולים לאמץ את הסיסמא של המהפכות במדינות ערב "העם רוצה להפיל את המשטר" מכיוון שמצבם הוא שונה ומיוחד. לפלשתין אין משטר אחד, הם מפוצלים לשתי יחידות גיאוגרפיות נפרדות בגדה וברצועה שבהן שולטות שתי רשויות שונות המזוהות עם אש"ף וחמאס.

התושבים הפלשתינים בגדה וברצועה מתוסכלים ועייפים. הם לא השיגו את מאווייהם במשא-ומתן עם ישראל וגם המאבק האלים שלהם בישראל ששיאו היה באינתיפאדת אל-אקצה בשנת 2000 נכשל כישלון חרוץ והם עדיין משלמים את המחיר המדיני והכלכלי של כישלונם.

לכן נראה כי החששות מהתקוממות פלשתינית רחבת היקף בשטחים הפלשתינים מוקדמת מידי, מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית בגדה ושל חמאס ברצועת עזה הם יעילים מאוד והם יפעלו לסכל הפגנות המוניות.

לרשות הפלשתינית ושלטון החמאס בעזה יש אינטרסים זהים למנוע הפגנות שיערערו את יציבות שלטונם בשטחים.

גם ישראל מצידה תפעל למנוע כל גילויים של הפגנות פלשתינים המוניות ביהודה ושומרון,מערכת הביטחון נערכת לאפשרות הזו וכוחות צה"ל הונחו שלא להתעמת עם הפגנות המוניות כל עוד המפגינים הפלשתינים אינם מנסים לחדור להתנחלויות הישראליות. אולם ההערכה של הגורמים הביטחוניים היא שהסיכויים לכך הם קטנים.

גם להיבט הכלכלי יש חשיבות רבה במוטיבציה של ההמונים הפלשתינים לצאת לרחובות להפגנות המוניות. כשני מיליון פלשתינים בגדה וברצועה קשורים בצורה ישירה או עקיפה לקופתה של הרשות הפלשתינית ברמאללה אשר משלמת את המשכורת החודשית של עשרות אלפי פקידים ושל משפחות ההרוגים והאסירים הביטחוניים.סביר להניח שהמרוויחים כלכלית מקיומה של הרשות הפלשתינית לא ייצאו לרחובות להפגין נגדה כדי שלא להפסיד את פת לחמם.

עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות "מהפכה פלשתינית" של הדור הצעיר המושפע מאוד מהמתרחש במדינות ערב,מהפכה שלא תשא אופי מפלגתי או ארגוני.

עיון ברשתות החברתיות באינטרנט מצביע על עשרות קבוצות של צעירים פלשתינים המתארגנים לפעולות מחאה למען מטרות שונות כמו הפלת שלטון הרשות הפלשתינית בגדה ושלטון החמאס בעזה, בעד "זכות השיבה" של הפליטים, נגד הכיבוש הישראלי ובעד הקמת תנועה לאומית פלשתינית חדשה.

יש כמה פרשנים פלשתינים המעריכים כי הדור הצעיר הפלשתיני נמצא במצב של "ערב מהפכה" וכי בסופו של דבר המהפכה הפלשתינית היא רק עניין של זמן והיא תשנה את כל המבנה הפוליטי הקיים בחברה הפלשתינית.