משחק אותה רציונאלי

הקלישאה אומרת ש"תמונה אחת שווה אלף מילים". אם זה נכון, אז תמונות של ילדים שחוטים, שווה יותר. מי שראה, חש את הבטן מתהפכת לו. וכשזה קורה, המוח מייצר רעיונות אמוציונליים. דעה נפוצה שמקבלת חיזוק סטטיסטי קובעת, שאיכות ההחלטות האמוציונליות נמוכה מאיכות ההחלטות הרציונליות.

הטבח המזוויע באיתמר, גרם לרבים לחשוב באופן אמוציונלי. באופן כללי, זה טבעי ולא בעיה, אלמלא חשבו כך קומץ קיצוני שמחפשים לסבך אותנו בצרות. לדעתו של ירון לונדון, אלה נמצאים בממשלה ובגבעות יהודה ושומרון. וכדי להקדים תרופה למכת הבומרנג שינחיתו על אויבינו, זינק אל המקלדת, כדי להבהב לנו אותיות אזהרה.

תחת הכותרת "לנגב את הדם מהעיניים", מסביר לנו מר לונדון: "הרצח הזה אף כי הוא נתעב במיוחד, אינו חריג במסכת המשטמה שרוחשים לנו הפלשתינים". יש לו גם הצעה: "זו אינה נחמה, אלא רק המלצה לצינון מוח. אין טעם במעשה נקמה, לא במתכונות 'תג מחיר', לא במתכונת בנייה חפוזה בשטחים הכבושים, ולא באמצעות חנק הכלכלה במדינה הפלשתינית המתהווה" (ידיעות אחרונות, 14.3.11). והוא ממשיך: "אין לנו ברירה, אלא לחתור לפתרון אשר יפחית את הסיכוי להתרחשותן של טרגדיות כאלה בעתיד... בינתיים, עלינו להתגונן... מדינה פלשתינית בת קיימא, מדינה אשר תקום בין אם נרצה בה ובין אם נמאן, היא צורך ישראלי".

לא מסובך: ירון לונדון מעמיד את תבונתו לרשותנו. הוא מקווה שהשורות עליהן שקד, "יצננו לנו את המוח". הזמן יעשה את שלו והזעזוע מהטבח, כמו כל זעזוע - יתפוגג עם הזמן, ואנחנו נישאר עם בעיית היסוד שמחייבת פתרון ידוע: הסכם שתי מדינות.

המלצה לצינון המוח נכונה, אבל לא מספיקה. לונדון היה צריך להיות רציונלי על הסוף. בסיפור שלו חסר תרחיש אחד, והזמן מוכיח שמדובר בתרחיש מרכזי - לא זניח: אולי הפלשתינים לא רוצים מדינה לצד ישראל, אלא מדינה במקום ישראל?

כנראה בגלל בעיה גנטית, האינטלקטואל הרציונלי השמאלני חוטף התקפי התפכחות קצרים. הוא יודע להודות שיש פער בין החלום הישראלי לשתי מדינות שחיות בשלום זו לצד זו, לבין המציאות. באותם רגעי התפכחות, הוא נמצא תודעתית, הרחק מהעדר. הפחד מלהיות לבד וצודק, גדול יותר מהפחד להיות בתוך העדר הטועה. כמה דוגמאות...

הפרובוקציה שעשה נסראללה ביולי 2006, שבגינה פרצה מלחמת לבנון השנייה, גרמה ליהושע סובול להתפכחות קצרה. "התבדיתי", הוא אמר ליואב גרינרג, "המציאות טפחה על פניי, ואני מקווה שהיא טפחה על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה... אני מוצא שדעותיי היו מבוססות על משאלות לב" (ידיעות אחרונות, 27.7.06). יום למחרת אמר סובול לדודו אלהרר: "יש פה פרויקט ארוך טווח, לחסל את מדינת ישראל" (גל"צ, 28.7.06).

אמנון דנקנר היה נחרץ יותר: "הפלשתינים לא רוצים אותנו כאן" - הוא הסביר לקובי מידן. באותו ראיון הביע דאגה - לא מהפלשתינים, אלא ממה שהוא כינה: אובדן צדקת הדרך" של הישראלים. וירון לונדון? אחרי הסירוב של ערפאת לקבל מדינה מאהוד ברק, הוא הסביר את ההתפכחות (הזמנית?) שלו במילים: "הגעתי למסקנה שישראל הלכה עד קצה גבול הוויתורים".

הייתה לו טעות קטנה למר לונדון - אולמרט נתן יותר ואבו-מאזן סירב לחתום. להציע לנו הצעות שתכליתן "צינון מוח" הוא יודע לתת. מישהו צריך להסביר לו, שעם ישראל זקוק לעצה אחרת: התפכחות! כדי להציע לנו את זה, הוא צריך להתפכח בעצמו...