העיתונאים ה"נרצעים"

עיתונאות, כידוע, אינה מקצוע במובן של מיומנות נלמדת או נרכשת. לא מוכרחים ללמוד עיתונאות בשביל להיות עיתונאי. אין צורך בתעודה, אין חובת נאמנות למלאכה, ליושר, להגינות, לאמת, וגם לא לקהל. מספיק שיש מו"ל שמוכן להעסיק מישהו בשביל שהוא יהיה עיתונאי. גם אם מדובר בקשקשן בכוסות רוח. תאמרו אולי שעתונאי חייב לדעת להתנסח, אבל גם זה אינו נכון משום שניסוח כשלעצמו, כשאינו דבק במציאות האמת, אינו אלא תעתוע לשוני שכל מי שיש לו תכולה כלשהי בין אוזניו רואה את המבוכה בחרפתה. אבל העובדה הכואבת היא שיש "עיתונאים" לאין מספר שאינם חייבים דבר וחצי דבר לאיש מלבד לאדוניהם. נקרא להם אפוא - "עיתונאים" נִרצעים.

ובכן, יושב לו עיתונאי כזה מול מסך המחשב ומקליד לו להנאתו הבל אחר שטות וּרעוּת-רוח לפני קישקוש, והדברים מתפרסמים, והוא מהלך לו כטווס בעודו ממלמל לעצמו - אחְ... אילו רק ידעו איזה שרלטן אני... איזה רמאי... איזה שקרן. אין לו בדרך כלל את המחשבה שיש כאלה שרואים אותו בעליבותו המתנשאת. באפסותו. שקוראים אותו בשעשוע וּבזים לו בשיחות רֵעים. פעם אחר פעם מגיחה המציאות ומפליקה לטפש הזה סטירת לחי מצלצלת במטרה להשיבו ממעופו ההזוי, אבל כאמור אין לו חובה כלפי המציאות והסטירות הופכות לשגרה בלתי נמנעת שאין לה השפעה של ממש ב"עבודתו".

לפעמים מגיח מאורע מקלקל ממש כמו "חַ'רְטָאת-גולדסטון" ואז צריך להתאמץ קצת כדי להיחלץ, אפילו למראית עין, מן האמבציליות האופפת מכל עבר ומציפה את הטמבליוּת לעין כל. כי הרי אין זה דבר של מה בכך לצאת מפלונטר שטרחתָ להסתבך בין עפאיו. איך אפשר לבטל במחי הקלדה שבחים שהרעפתָ על שופט ועל מסקנותיו כשהוא עצמו קם וחוזר בו בפומבי? הרי הדברים כתובים וקיימים. פעם אפשר היה להתנחם בדגים שהבלים אלה עטפו אותם. היום, הדברים רשומים לעד למגינת ליבם של "עיתונאי" האתמול. לפיכך, מוחים את הרוק מן הלחי, מתעלמים מן הבושה וכותבים פיתולי פיתולים מבלבלים בעקימותם ומסתבכים עוד יותר.

היו ימים בעבר המפואר שבהם עיתונאי יכול היה להתהדר בתכונה שחייבה כל מי שנפשו חשקה בעיתונאות, תכונה שאבד עליה הַכֶּלָח והייתה למיותרת בעליל בכל הנוגע לתקשורת - אַחֲרָיוּת. אין בה צורך עוד. מי צריך את המכשול המחייב הזה? יש כאלה שאפילו אינם טורחים להבין את ערכה או את משמעותה של התכונה הזו שהייתה לה עדנה בימים ההם והיום היא מושלכת זנוחה ונכלמת. אין אחריות ואין בושה ואין חובה כלשהי. נהפוך הוא: כל הטמא מפליג טוּמְאָה למכביר ואין אונס! במדינת הגמדים המתופף מכה בעוז על חצי קליפת אגוז בביטחון גמור שהוא עושה רעש ומהומה. עד היכן טַּפָֿשׁ ועד כמה טּוּמְטָּם.