צל"ש וטר"ש - כולם צודקים

טקס הענקת הצל"שים שנערך בבנייני האומה בירושלים נועד בעיקר להעניק את המעט האפשרי. את הוקרת המדינה לאלו שחירפו את נפשם (בומבסטי אבל מדויק) כדי לנסות ולהציל אחרים.

מרבית העיטורים ניתנים ליחידים במצבים של כשל מערכות. כמות הצל"שים עומדת ביחס ישר לגודל ולהיקף הכישלון. מלחמת ששת הימים הניבה 263 עיטורים ומלחמת יום הכיפורים - 546. בתום מלחמת לבנון הראשונה הוענקו 74 עיטורים ובשנייה 135. במלחמות ה"מוצלחות", מרבית הצל"שים ניתנים על יוזמות התקפיות ודבקות במשימה ובמלחמות הכושלות על חילוץ והצלה. במלחמות הכושלות מספר הצל"שים כפול, כי נדרש מהפרט אותו מאמץ עילאי והרואי שנדרש פחות כשהמערכה מתנהלת כהלכה - ואין בכך חדש. השריפה בכרמל, כמו כל מחדל אחר, הייתה בראש ובראשונה תוצאה של כשל מערכות.

צדק המפכ"ל דודי כהן כשעמד על דעתו לקיים את הטקס במועדו. יותר מדי לשונות רעות רחשו ובחשו בנושא. גורמים ששמו עצמם שופטי-כורסה, חרצו את דינם לגבי התנהגותם של הקצינים אהובה תומר, ליאור בוקר ויצחק מלינה זכרם לברכה. "שופטים" שמתיימרים לדעת מה גרם או הניע כל אחד מהקצינים שנספו, איזה מידע היה להם בזמן אמיתי שעליו התבסס שיקול-דעתם? האש השתוללה והרוח שיבשה תוך שניות כל הערכת מצב שניתן היה לקיים בתוך הכאוס הזה. לפתוח את הציר ולאפשר תנועה למעלה? לסגור ולהחזיר את הרכבים לאחור? מה עדיף להורות במצב הכאוטי הזה? יש למבקרי-הכורסה שלנו תשובה לזה? מישהו מהם היה מתמודד אחרת עם הדילמות?

דבר אחד ברור: תומר, בוקר ומלינה לא נקלעו לכרמל הבוער במקרה. הם הגיעו לשם מתוקף תפקידם ונשארו במקום בגלל האחריות, בגלל האומץ ובגלל כל מה שהניע ועיצב אותם כל חייהם, ועל כך הם ראויים לצל"ש. הם ובני המשפחות שלהם. "חשוב להראות", אמרה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש למשפחות השכולות שעתרו נגד הענקת הצל"שים, "חשוב להראות שמי שאינו בורח משדה הקרב הוא גיבור".

גם את אנשי השב"ס שפעלו בזירת השריפה אסור לשפוט. איש לא יקבע אם החלטתם שלא להוריד את הצוערים מהאוטובוס הייתה שגויה בנסיבות שנוצרו. בדיעבד כולנו חכמים.

כל זה לא סותר את ההבנה, ההזדהות והסימפטיה למשפחות צוערי השב"ס שנספו. להם יש פרספקטיבה משלהם ואת הכאב הפרטי שלהם. מבחינתם היה מחדל (והיה מחדל) שכתוצאה ממנו אבד להם היקר מכל. הם ראויים לתשובות ולהסברים, הם חייבים לדעת כי מי שאחראי/האחראים לאסון ייתנו את הדין על רשלנותם או מחדליהם. אבל - וכפי שהוסיפה בצדק רב השופטת ביניש בפנייתה למשפחות השכולות - "חישבו אם אתם במלחמה הנכונה", ובכך היה יותר מרמז שיש לחפש את האשמים במקומות שבהם מיהרו לכבות את הפנס בזמן שכולם מחפשים את המטבע; באותם חדרי הישיבות ששם הוחלט על ביטול הפעלת היסעורים מבלי להותיר אלטרנטיבה; במקומות שהובטחו תקציבים למערך הכיבוי ובפועל ייבשו את המערך הזה; במקומות שנהנו ממנעמי התפקיד וכיבודיו, ולא דפקו על השולחן ולא חשבו להתפטר כשהיה ברור שהמערך שבאחריותם לא יספק מענה לאסון שבשער.

כל אלו שרוחצים בניקיון כפיהם מהווים את הכתובת הנכונה לטר"ש ולדרישותיהן של המשפחות השכולות לקבלת צדק. קציני המחוז הצפוני הם הטובים בטרגדיה הזאת והם ראויים לצל"ש ולכל הוקרה שניתן להעניק.