פה ושם בארץ ישראל

1983 ערך עמוס עוז מסע אישי בארץ ישראל, ואת התרשמויותיו כתב בספרו "פה ושם בארץ ישראל". קטונתי, אבל בחצי השנה האחרונה אני עורך מסע אישי בארץ המרכז-שמאל, בהצגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בהקמה מס"ד (שם זמני). אני פוגש פלחים רחבים של מחנה המרכז-שמאל:

בגיאוגרפיה - עברתי (ועודני עובר) ממצפה-רמון-ירוחם-רביבים-באר-שבע-לקיה-רהט; דרך ירושלים-בית-צפאפא- מבשרת-ציון-אבו-גוש-בית-שמש; ת"א-יפו-רמת-גן-חולון; הרצלייה-רעננה-כפר-סבא-בצרה; חיפה-טבעון-הקריות-אבו-סנאן; ועד קריית-שמונה-ראש-פינה-איילת-השחר-עמיר-להבות-הבשן.

בסוציולוגיה - עברתי (ואני ממשיך לעבור) מכלות-וחתני-פרס-ישראל, אלופים (מיל'), סופרים ידועי-שם ורבנים מכל הזרמים; דרך פרופסורים, מהנדסים, יועצים-אסטרטגיים, עורכי-דין ורואי-חשבון; ועד פעילים-חברתיים, סטודנטים, חקלאים מושבניקים וקיבוצניקים.

בפוליטיקה - עברתי (ועודני) מפעילים של "קדימה", "העבודה", מרצ וחד"ש; דרך פעילים של ארגוני מרכז כתנועה לאיכות השלטון ואומ"ץ, ועד "התנועה הירוקה", "מימ"ד", "רופאים לזכויות אדם", "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם", "משפחות שכולות למען שלום", "שלום עכשיו", "יוזמת ז'נבה", "המועצה לשלום ולביטחון", "המועצה ליוזמות שלום - המל"ש", "השמאל הלאומי", "פורום רובינגר", "סולידריות" וארגוני שמאל נוספים.

בסיכום-ביניים, אני מגלה 5 תופעות מאפיינות במרכז-שמאל:

• ישראלים רבים איבדו תקווה! פרופ' ד' התייאש מסיכויי המדינה לשרוד, "בשל צירוף הפוליטיקה והדמוגרפיה"; האלוף (מיל') ש' שואל אם בשביל מדינה כזו נלחמנו; המהנדס ע' וכמה מעמיתיו - שוקלים "ירידה"; א' וחבריו הצעירים - מסתגרים ב"ירידה פנימית". תוצאות מדאיגות מאד מתוקפנות הימין - בכנסת וברחוב - ומחולשת השמאל.

• לרבים-רבים במרכז-שמאל אין "בית פוליטי". הם אינם חברים במפלגה כלשהי, ואף אינם יודעים במי לבחור! המרצה ג' וכמה מחבריו מתביישים בכך, ד' וחברותיה כבר השלימו. ההזניה של הפוליטיקה הישראלית בכלל, ב"קדימה" וב"עבודה" בפרט, וההתרסקות של מרצ, הרחיקה מהמפלגות מבוגרים משכילים וצעירים רעננים.

• גם ערביי ישראל רבים אינם מוצאים עוד "בית פוליטי" במפלגות הערביות, ובוודאי לא במפלגות הציוניות. מדובר בעיקר מבוגרים משכילים ובעלי מעמד - ע' העו"ד וח' מנהל ביה"ס הבדואים בנגב; ה' המחנכת ומ' התעשיין הערבים-צ'רקסים מאבו-גוש; ע' ונ' אנשי החינוך הפלסטינים-ישראלים במשולש; ס' ופ' הדרוזים בגליל - כולם מחפשים בית פוליטי חדש.

• התרחב מאד הפער בין המרכז-שמאל הציוני - הרואה בציונות תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, ובישראל - את הבית המשותף ליהודים ולאזרחים הערבים, מתנדב לקרבי בצה"ל וגאה בדגל ישראל; לבין השמאל הרדיקאלי - הדוגל בסרבנות ומעדיף בהפגנות את הדגל הפלסטיני. את "שלום עכשיו" ייסדנו מ"מכתב הקצינים" - ב"סולידריות" קצינים אינם ממש פופולאריים... התרחבות הפער נגרמה, אולי, בשל התופעות שתיארתי קודם.

• פעילי שמאל רדיקאליים נסחפים לטעויות מזיקות: פרופ' ג' מתריס בהתבטאויות קיצוניות נגד ישראל; פעיל השמאל הקשיש י' מארגן ביקור הזדהות דווקא בכפר עווארתא (שממנו יצא הרוצחים באיתמר); י' וחברותיה מסרבות להניף על רכביהן, לקראת יום-העצמאות, דגלוני-ישראל; וט' וחבריו אוהבי השירה מסרבים לשיר השנה בערב יום-העצמאות, כי "אין סיבה לשיר"; הימין חטף במרמה את "דגל ההתיישבות", והשמאל הרדיקאלי מוותר על כל דגלי המדינה.

• וכולם-כולם מחפשים מנהיגים ראויים. נתניהו-ברק-ליברמן "קנו ביושר" את התעוב, אך ד' מבאר-שבע, ע' מלקיה, ת' מירושלים, א' מבצרה, ח' מת"א, ג' מחיפה, ס' מאבו-סנאן וי' מקריית-שמונה שואלים - מי מניף את דגל התקווה?

הצגנו את הרציונאל של מס"ד - לבטל את ההגמוניה של הימין, ביצירת רשימה משותפת לכנסת מהמפלגות והארגונים של המרכז-שמאל, כטבעות המשולבות בדגל האולימפי. התגובות היו מדהימות. מהמרכז ובמיוחד מהפריפריה, מהאינטלקטואלים ומהפעילים החברתיים, מהיהודים החילוניים והדתיים ומהערבים - מאות הגיעו לכנסים, הקשיבו ודיברו.

רובם הביעו משאלה ברורה שעמרם מצנע יחזור לפוליטיקה, ויוביל אל האור, ואיתו חבר מנהיגים ערכיים, ישרים ומנוסים כמוהו. זו התחושה החזקה ביותר שלי מהמסע האישי בארץ המרכז-שמאל: רבבות רבות של אנשי מרכז-שמאל קיימים ומקווים, מחכים למנהיגים שיניפו את הדגלים. מצנע - קום, דבר!