קארל סולומון מתל אביב

ראיתי כיצד מושמדים המוחות הטובים ביותר של דורי בידי שיגעון, כשהם מורעבים היסטריים וערומים, גוררים עצמם דרך רחובות כושיים עם שחר ומחפשים הזרקת סמים זועמת, מסטולים (היפסטרים) עם ראשי-מלאכים הבוערים בעבור החיבור העתיק והשמיימי לדינאמו מכוכב במכוניתו של הלילה -

שהם עוני וסחבות ועיניהם חלולות ויושבים גבוה ומעשנים בחשיכה על-טבעית של דירות חסרות הסקה, שטים מעל לפסגות הערים מהורהרים בג'ז -

שהם חשפו את מוחותיהם לשמים מתחת לרכבת-העל וראו מלאכים מוסלמים מדדים על גגות משכנות-העוני המוארים, שהם חלפו דרך אוניברסיטאות עם עיניים קרירות ובוהקות, הוזים את ארקנסו וטרגדיית בלייק הקלילה בין מלומדי-מלחמה -

שהם גורשו מהאקדמיה בגלל השתגעות ופירסום מזמורי-הודייה על חלונות הגולגולת -

שהם מכווצים בתחתונים בחדרים בלתי מגולחים שורפים את כספם בסלי-פסולת ומאזינים לטרור מבעד לקירות
עם חלומות, עם סמים, עם סיוטי לילה ערים, אלכוהול וזיו_ים אינסופיים -

נהמה; בלדה לקארל סולומון, אלן גינסברג, 1956, תרגם דן עומר

נהמה (המקור האמריקני), בלדה לקרל סולומון, אלן גינסברג, 1956


_________________

אהרה'לה היה מכור לקודאין.

איזה אהבלים הרוקחים הללו, נהג לאמר, מוכרים סירופ נגד שיעול, טוסוסדן, עם החומר הנרקוטי הזה, קודאין פוספט, כאילו שום דבר.

במילואים, בתור חובש, הזרקתי לעצמי מורפיום, תאמינו לי, ממש אותו הדבר, רק ששם תפס אותי המ"מ, מה זה האמפולות הריקות הללו, ואחר מחבוש ממושך ועפתי כמו טיל מצה"ל.

במסיבות הללו עתירות הסטימולנטים, נאפס, אקסטזי, אני תמיד בשליטה. אנשים מחוירים, צונחים על גבול העילפון ואובדן החושים, לחץ הדם הקורס, החולשה הנוראה והקור האופף. הפניקה והחרדה שמתחילים סביב (בשום פנים לא אמבולנס מד"א, יהיה אשר יהיה, אחרי זה המשטרה והכל). ואילו אני, כנכנס לתוך התפקיד שנוצק כאילו עבורי מראש, הוא זה שמכין כהרף עין תרכיז סוכר במים, חולץ נעליים, מעסה קלות את כף הרגל, הירך, מגע סיבובי קליל בכתפיים, ביד אוהבת ורכה. אני האביר עם בקבוקון הטוסוסדן בכיס חולצתי השחורה, הפועל בנחישות קודרת ואוהבת של לגלוג עצמי תוך הכרת ערך, באוקיינוס האנרכיה המפכה סביב. האנרכיה שהיא אני בעצם, גם בהטילי בה סדר. אני הוא ממציא הבוז הנכמר והאוהב כל כך, ההומור המטורף והפילוסופיה ענקית-הדימיון המכלים את לשדי.

והיום, אני האביר בן דמות הטוסוסדן. לפני סרט, לפני ז_ון, לפני כל דבר אני קופץ קודם כל לבית המרקחת. "שוב תקף אותי שיעול קשה", והרוקח חושב בוודאי, יש כאן איזה סרטן ראות אפוף גרורות מלוא הרנטגן, עדיף במצבים כאלה לגלות פנים אדישות, כמה כבר נשאר לאומלל.

כרגע, בבית המשוגעים בבת-ים, לאחר שנכנסתי להתקף, גם שם לא גיליתי את סודי, ונתתי לפסיכיאטרים לתהות מה פתאום בגיל 37 מתחיל מישהו לשמוע קולות.

אני יודע, דפקתי לעצמי את מערכת העצבים, אבל תאשימו את בתי המרקחת, שהתאגדו כולם לרקוח את מזימת מתקפת הטוסוסדן הזאת נגדי.

וגם כבר לא עומד, אבל מה, אני צועד קדימה לקראת עתיד בצבע פטל עם טעם של סירופ בפה ומכות חשמל בראש. חייתי, זה ברור, ונגררתי בנתיב הסירופ נגד שיעול.

והמרטיט שבדבר שכמעט מעולם לא לקיתי בנזלת וגריפה, והייתי מעוט שיעול כל ימי. אל תבכי אותי, אמא, גם נכדים כבר לא יהיו לך ממני, ואני הלוא בן יחיד, נפלתי קורבן לגרוטסקה הזאת שאין גדולה ממנה.

היית צריכה לתת לי קצת אופי אמא, ועכשיו שלום ממני באברנאל.

ואל תשכחי להביא 7 בקבוקי סירופ.